“איום קונקרטי גבוה מאוד”, “ממליצים בתוקף להימנע מלהגיע” – במטה ללוחמה בטרור ובמטה לביטחון לאומי לא חוסכים במילים שימנעו מתיירים ישראלים לבקר בחופי סיני. אך למרות האזהרות החריפות והפיגועים במדינה, התיירים הישראלים לא מתרגשים ובשנה שעברה אף נרשם שיא במספר המבקרים השנתי – לא פחות מ-400 אלף ישראלים, שיא מאז 2004 – שנת הפיגוע הגדול בסיני בו נהרגו 32 איש, בהם 12 ישראלים.
“אנשים מסתכלים על זה (אזהרות המסע, י”ב) כאילו מקלקלים להם את החופש”, מסביר חיליק מגנוס, מייסד חברת “מגנוס” לחילוץ והצלה, “הן לא סתמיות והם לא נגד. הם בעד זה שאנשים יחזרו הביתה בשלום”. לדברי מגנוס, המנוסה בחילוץ ישראלים ממקומות שונים בעולם, “המצב הביטחוני בסיני רעוע, המצרים עושים מאמץ עצום כדי לתת ביטחון לתיירים, כי זו כל המטרה שלהם בסיני, אך מצד שני קיימות חוליות חמושות שהם לא יכולים לעצור”. לדבריו, “יש במצרים אווירה קשה מאוד נגד ישראל”.
במאי האחרון פוצצו פעילי דאעש שתי כנסיות נוצריות במצרים על יושביהן. הפיגועים התרחשו באלכסנדריה שנמצאת כ-600 ק”מ מסיני ובקהיר שנמצאת כ-400 ק”מ משם. “זה היה פיגוע שתוכנן לנוצרים בתוך כנסייה מסוימת. הוא לא קשור אלינו בכלל. סתם אוהבים להגיד ‘פיגוע’ כדי להפחיד את הישראלים”, טוענת מירי סובר, סטודנטית לתקשורת במכללת ספיר. גם לי זך, סטודנטית לכוריאוגרפיה ותנועה למסך ולבמה במכללה, ששהתה בסיני בזמן הפיגוע, טוענת כי לפיגוע אין קשר לישראל והוא לא היה קרוב למוקדי התיירות. “שמענו על זה במקרה, לא הרגשנו כלום בזמן הפיגוע. זה לא היה עניין, כמו שלפעמים פה בארץ פתאום אתה שומע שיש פיגוע”. מגנוס דוחה את הטענות: “שלא יספרו לנו סיפורים שיש גם טרור בישראל, זו לא אותה רמה”.
התיירים הישראלים מודעים לאיום ועושה רושם שלא מעט מהם מתוחים, בטח אלו שמבקרים במקום לראשונה. “חשבתי שאם אצליח להיות שם ולא כל הזמן לחשוב על זה שמישהו מגיע מאיזשהו מקום אז זה יהיה בסדר”, מספרת זך ומוסיפה כי “באיזשהו שלב הבנתי שאם אף אחד לא מפחד, אז אין סיבה לפחד והכל יהיה בסדר”. למרות זאת היא לא ששה לספר על כך להוריה. “אני פשוט מכירה את ההורים שלי, הם קצת לחוצים. לא היה לי כוח לשיחות האלה והרגשתי שזה ישפיע לי על ההחלטה. רציתי פשוט להחליט שאני נוסעת ואז לספר להם שהיה אחלה, הכל בסדר ואני בחיים”. אך רגע לפני הנסיעה היא בחרה בכל זאת לספר ונעזרה באחיה, שכבר היו בסיני, בכדי להרגיע אותם ולשכנע שאין ממה לדאוג.
גם נדב לייב, סטודנט לתסריטאות במכללה, חשש לספר להוריו ואף נתקל בהתנגדות מצדם. הוא אמנם מודה שהוא פחד אך בחר בכל זאת לנסוע וניסה לשכנע את הוריו באמצעות העלאת זיכרונות מהתקופה בה אמו נפשה בסיני. “היא לא השתכנעה, היא לא פתאום חשבה שזה לא מסוכן וגם אני לא. גם כשהייתי שם ידעתי שזה עלול להיות מסוכן. אבל זה סיכון שבחרתי לקחת במודע”. מגנוס מצדו, לא מבין את פשר ההחלטה שעושים התיירים הישראלים וטוען כי “צריך להבין שחופש זה מקום להתרווח בו, לנוח, ליהנות. אין שום סיבה למתחים בחופש, או לקחת סיכון בשביל חופש, זה מטופש”.
הוריה של סובר דווקא קיבלו בהבנה את החלטתה לנסוע לסיני באוקטובר אשתקד, אך לאחר הפיגוע שהתרחש באפריל וההתרעות הבלתי פוסקות, הם שינו את דעתם לקראת נסיעתה בחודש יוני. “הם ביקשו ממני לא לנסוע ואמרתי להם שאני חושבת שאני יכולה לסמוך על שיקול הדעת שלי”. גם לחברות שלה היא ענתה תשובה דומה וסיפרה כי “היו לי כמה חברות לחוצות, שקצת פחדו עליי והזהירו אותי. אבל הרגשתי שאני עוזבת את השיחה בכל פעם שדיברו איתי על זה בגלל שאני בטוחה בעצמי וכך גם הצלחתי להרגיע אותן”. היא מספרת כי בפעם הראשונה היא קצת פחדה אך “תוך חצי שעה של נסיעה הבנתי שיש כל הזמן מחסומים ואנחנו בטוחים”.
חלק גדול מתחושת הביטחון בסיני משרים הבדואים שמפעילים את מוקדי התיירות הישראלית. “הם אומרים שלא באמת קורה שום דבר, לא באזור הזה של סיני”, מספר לייב לאחר ששוחח עם המקומיים ומוסיף “יש להם אינטרס לשמור עלינו, כי אנחנו פרנסה עבורם”. גם סובר מספרת ש”בחושות, באזורים שבהם אנחנו נמצאים, אין שום דבר והמון שנים לא היה”. “כשהתחלתי לקרוא יותר לעומק הבנתי שאזהרת המסע לשם לא שונתה בזמן האחרון”, אומר לייב. זך מספרת שבגבול חילקו להם דפים עם אזהרות מסע אך הם זרקו אותם לפח בגלל שהבינו שהן לא משקפות את מה שקורה שם באמת.
נראה כי יתרונותיה של סיני מתעלים על חסרונותיה עבור ציבור גדול מאזרחי ישראל. אומנם החשש קיים בלבם של רבים מהתיירים אך ברגע שהם מקבלים את ההחלטה לעבור את הגבול הוא בטל בן רגע. “מפחידים אותך, או שאתה מפחד ממשהו, ואז אתה מגיע ומבין שזה לא נורא כמו שעושים את זה”, אומר לייב ומשיב “כן” נחרץ לשאלה אם ישוב לבקר במקום. תשובה זהה לזו שענו גם סובר וזך.
