חוות טליה. "כמו כל אדם המתגורר בתל אביב, אשדוד, נתיבות, וחיפה". צילום: ליאורה בן צור

"את לא מפחדת? למה את גרה שם בכלל?"

דיווח חדשותי על פלסטינים שניסו לחדור לחווה שהקימו הוריי בדרום הר חברון שוב הציף את השאלות שלא תשאלו אף תל-אביבי. האם אני מפחדת? כן, ויש לא מעט סיבות //  דעה

כשישבתי במרפסת ביתי השבוע עם כוס קפה, התעדכנתי כמו כל ישראלי בוואטסאפ, אך לא ציפיתי לקבל הודעה שתצליח להבהיל אותי כל כך. את ההודעה קיבלתי מבת דודי, ידיעה מהאתר "רוטר" בה נכתב: "ארבעה ערבים ניסו לחדור לחוות טליה סמוך לבית יתיר, אחד מהם תקף תושב המקום באמצעות מוט ברזל" (השגיאות במקור). המשפט הזה, שפורצים לחווה שלנו, חוזר על עצמו בסגנון שונה כל כמה חודשים. נחרדתי, ידעתי שמדובר באחד מאחיי, ומיד צלצלתי לאחי שנפגע. תכננתי לדרוש בשלומו אך הוא דיבר מהר יותר ושאל "זה דחוף? אני במשטרה". שאלתי אותו "אתה בסדר? רק תאמר לי אם זו האמת. באמת פרצו לחווה והכו בך?", הוא השיב בחיוב והודיע שיתקשר מאוחר יותר. הידיעה ששוב ניסו לפגוע באחי הקטן גורמת לי לחוש כעס עצום. והידיעה שאחי ניצל בנס בזכות הנחישות שלו, גורמת לי הקלה עצומה. אך עד מתי האחריות של חיינו בחווה תהיה בידינו בלבד?

המציאות ביהודה ושומרון מעולם לא היתה פשוטה, מציאות שמלווה בהמון אירועים ביטחוניים – במיוחד בחווה שהורי הקימו בדרום הר חברון. הוריי הקימו את חוות נוף הנשר (או חוות טליה) לפני 22 שנה באישור המועצה האזורית והמדינה כשעמד בראשה יצחק רבין ז"ל. גדלנו עם בעלי חיים רבים, ובעיקר עם כבשים שמשפחתי מתמחה בגידולם. אנשים מרבים לשאול, כמעט אינסטינקטיבית, "אתם לא מפחדים? למה אתם גרים שם?". קודם כל, בעיניי, אדם שלא מפחד לחייו בכל מקום בו הוא נמצא הוא טיפש גמור. לצערי, המוות מופיע בהרבה צורות: בפיגועים, במלחמות, בתאונות דרכים, בחולי, בתאונות עבודה, בזקנה ועוד. לכן, שאלת הפחד לא רלוונטית. מפני שכן, אנו מפחדים, וזה בסדר לפחד לחיינו.

חוות טליה. הוריי התמחו בגידול כבשים. צילום: ליאורה בן צור

לצערי, גורמי הביטחון לא נמצאים סביב החווה באופן מתמיד, אם בכלל. מצב שמאלץ אותנו להסתובב עם כלי נשק (באישור) ולהגן על חיינו. לא פעם נפגשתי עם מפקדי חטיבות כדי שיציבו חיילים שיעזרו לנו להגן על ביתנו, אך ללא הצלחה. כך נוצר המצב העגום בו אנו צריכים להגן על עצמנו.

לגבי שאלת ה"למה אתם גרים שם?", פשוט: כי החווה היא ביתנו, כמו כל אדם המתגורר בתל אביב, אשדוד, נתיבות או חיפה. אנו בחרנו לבנות את ביתנו בדרום הר חברון. בית שמלא בזיכרונות של אהבות ראשונות, אהבות מטופשות, אומץ, גבורה, ואהבה אנושית. מעולם לא פגענו באיש או ניסינו לפגוע. לצערי, בדרך כלל הפוגעים הם אלה מגיעים לסף דלתנו ולכן אנו צריכים להגן על עצמנו. אפשר לומר שהמקום מתקיים בגלל אידיאולוגיה, אבל אפשר להבין את המקום הזה לעומק. אבי היקר זכרונו לברכה, חלם להקים חווה בארץ ישראל אחרי שהתגייר. החיבור לאדמה היה עוצמתי וחזק, כמו שורש, שהשורש הזה נמצא בכל אחד ואחת מבניו ובנותיו. חלומות הקימו את החווה, רצון לעסוק בחקלאות ולא משנה באיזה חבל ארץ במדינתנו היפה.

חוות טליה. לגדול עם בעלי חיים. צילום ליאורה בן צור

קולות השמאל והימין שאנו שומעים נתפסים בעינינו כחשיבה המבוססת על שחור או לבן: כן לשטחים או לא, נסיגה או התיישבות. חשוב לי להדגיש, יהודה ושומרון עשויה מהמון צבעים, ולא מחולקת לשחור ולבן. אנסה להסבר את המחשבה שעומדת בבסיס הימין הלאומי בארץ: ההתנתקות, שלא הביאה שלום והגבירה את האיום הביטחוני, מהווה עבורנו אמיתה לפיה אם נוותר על השטחים, יעמדו מדינת ישראל ואזרחיה בפני סכנה יומיומית. כיבוש בני אדם כמובן אינו דבר חיובי, ואף פעם לא היה. אנו מבינים כי מאחורי הגדר יש בני אדם עם חלומות ורצונות, שזכותם להתקיים כמו כל אדם אחר, עם זכויות. אך לתפיסתנו, ויתור על שטחים לא יביאו לתיקון. יהודה ושומרון הם הבסיס לזהות היהודית שלנו, בסיס להיסטוריית התנ"ך הענפה שהתקיימה ברובה כאן. יש כאלה המנסים לשכוח שלא ההתנחלויות הביאו לסכסוך הישראלי פלסטיני, אך ההיסטוריה מלמדת אחרת, האסלאם תיעב את הציונות הרבה לפני 1948. ולכן, צריך לחשוב על רעיון חדש מאחורי המחלוקת, עם התבוננות מעמיקה בהיסטוריה, כדי שגם יהודים וערבים יוכלו לחיות בביתם בשלווה.

חוות טליה. נוף של אהבות ראשונות, אהבות מטופשות. צילום: ליאורה בן צור

אז למה אנו גרים כאן? כמו שישראלים גרים בכל מקום. אני בספק רב אם מישהו שאל תל-אביבי למה הוא גר בתל אביב ונוסע בכבישים הסואנים כשבכל שנה עולה כמות הנפגעים בתאונות הדרכים ולמה הוא לא מחפש מקום חדש. למה שאחפש מקום חדש? זהו ביתי. אפשר לצעוק כיבוש ואפשר להבין כי כולנו, כל האנשים משני עברי "הגדר" רוצים פשוט להיות בבית. תחילת יומנו כשאנו יוצאים בזריחה וסוף יומנו כשאנו חוזרים מהעבודה בשקיעה, מקום אהוב שאנו מצליחים לקרוא לו בית. בכל זאת, אין כמו בבית.

אודות ליאורה בן צור

ליאורה בן צור
ילידת 1994, במקור מחוות בודדים בדרום הר חברון ומתנחלת גאה, כרגע גרה בכפר הסטודנטים באופקים. רועת צאן מדופלמת, כזו שיכולה ליילד כבשה באמצע השטח ולהחזיר את העדר בבטחה. אוהבת להתעצבן מדברים לא מוצדקים ולכתוב עליהם.

המלצת קריאה

להיות סטודנט בדואי באקדמיה

היעדר הנגשה בשפה הערבית, לימודים בשפה העברית ומאמרים בשפה האנגלית הם רק חלק מהקשיים עליהם מספרים סטודנטים ערבים-בדואים. חוסר במסיבות ובתרבות פנאי בקמפוס רק מוסיפים לתחושת הזרות