המדיסון סקוור גארדן. "לא עוד משחק של מכבי או בית"ר". צילום: אלון מאיר

ביקור מעורר קנאה במכה של הכדורסל

טיול בניו יורק יחד עם אבא הביא ל"פשרה" והליכה למשחק של הניקס. שואו חוויתי ביציעים, קנאה בסרט בו האוהדים חיים ומבט מקרוב ב"חד קרן" אמיתי 

זכיתי לטייל במשך שבוע בארצות הברית, המעצמה של העולם בו אנו חיים, וביקרתי בניו יורק – שעל דעת רבים נחשבת לעיר הטובה ביותר בעולם (על פי מקורות זרים, בתכל'ס אין על שדרות). האמת שהעיר לא אכזבה, היה אוכל מהיר בכל מקום, WI-FI נשפך לכל כיון, מבנים עצומים ואנשים נחמדים. טיילתי עם אבא שלי וזכינו להכיר האחד את השני קצת לעומק. לטייל עם אבא זה מיוחד, זה לא כמו עם חברים או בת זוג. אבא מכיר אותך מהיום הראשון שלך בעולם ועדיין עם כל זה הוא לא מכיר אותך בתור עצמך, אלא רק בתור הבן שלו. תוסיפו לזה את העובדה שלא גרתי אצל ההורים בארבע השנים האחרונות כך שלא יצא לו להכיר אותי באמת בתקופה הזאת.

אבא שלי ואני חובבי ספורט. הוא יותר בכיוון של בייסבול (משעמם) ואני יותר בכיוון של כדורגל. אבל לצערי זה לא ענף פופולרי בארה"ב, אז "התפשרנו" על משחק NBA של הניו יורק ניקס. הניקס משחקת באולם אולי הכי מיוחד ומיוחס בליגה: "המדיסון סקוור גארדן" בו עברו גדולי הכדורסלנים בארה"ב ולא פעם נתנו שם הצגות בלתי נשכחות. האולם מכונה בלשון עכברי הכדורסל "המכה של הכדורסל".ההליכה ברחובות ניו יורק היא חוויה בפני עצמה. עשן עולה מהרכבת התחתית ויוצא מהביובים, גורדי שחקים מסתירים את אור השמש ומכסים את הנוף. אורות מכל כיוון ממש כאילו אני מתהלך באמצע צילומים של הסרט של ספיידרמן.

ההליכה ברחובות ניו יורק היא חוויה בפני עצמה. עשן עולה מהרכבת התחתית ויוצא מהביובים, גורדי שחקים מסתירים את אור השמש ומכסים את הנוף

כשהגענו לאזור האולם התגלה מראה מרהיב של חלל עצום. מאות אוהדים מתהלכים איתנו וזה הרגיש כאילו היינו חלק מאירוע גדול ועוצמתי. אחרי שעברנו את הבדיקות הביטחוניות, נפל לי האסימון שאני בדרך למשחק NBA. ומה הפיל את האסימון? ראיתי איש שמכר את האצבע המטופשת עשוית הספוג שאוהדים נוהגים לנופף בה במהלך המשחק. רק אז הבנתי שאני לא בעוד משחק של בית"ר או מכבי, אלא בתרבות ספורט אחרת לגמרי ממה שאני מכיר ויודע. מקום בו זה בסך הכל משחק ספורט לכל המשפחה, בלי קללות או גזענות אלא פשוט לבוא ליהנות ואולי קצת להשתטות עם אצבע ספוג מטופשת.

האווירה באולם היא של "שואו". מסכי הענק במגרש משדרים משחקי מצלמה מגוחכים עם הקהל. המשחקים משעשעים ומדליקים את הקהל אפילו יותר מכל דאנק של שחקן של הניקס. אפשר אולי לצחוק עליהם או להגיד שהם חיים בסרט, אבל האמת שאני מעדיף את הסרט הזה מאשר את סרטי המלחמה שיש לנו באולמות הכדורסל או מגרשי הכדורגל בישראל.

בקשר למשחק עצמו, הניקס עשו קאמבק מהסרטים נגד אינדיאנה אחרי שהיו בפיגור 19 באמצע הרבע השלישי. הם חזרו ברבע הרביעי וניצחו לבסוף 101-108. הקאמבק התאפשר בעיקר בעזרתו של הכוכב העולה הלטבי קריסטאפס פרוזינגיס בן ה-23 שמתנשא לגובה 222 ס"מ ומשחק בצורה מדהימה: הוא מכדרר כמו גארד, זורק כמו קלעי, עושה מהלכי פוסט-אפ כמו דירק נוביצקי בצעירותו ומשחק ההגנה שלו מהטובים בליגה עם ממוצע של 2.7 חסימות למשחק. הלטבי נבחר בדראפט של 2015 בבחירה הרביעית והתקבל על ידי האוהדים בקריאות בוז ואילו היום הקריאות היחידות שהקהל צועק לו, ובצדק רב, אלו צעקות "MVP" (השחקן המצטיין). "חד קרן", כך מכנים את הכישרון הצעיר והסיבה לכך היא הייחודיות שלו במשחק. היכולת הרב גוניות שמאפשרת לו לעשות הכל על הפרקט וזה יוצא דופן. צפו בביצועים של פרוזינגיס נגד אינדיאנה:

אז אם עוד לא שמעתם את השם, כדאי מאוד שתתחילו לשנן אותו, לא תצטערו אני מבטיח. את המשחק הוא סיים עם שיא קריירה של 40 נקודות. אין ספק שאני הבאתי לו את המזל. הייתי במשחקי כדורגל רבים באירופה ובישראל אבל בחוויה כזאת עוד לא הייתי. והסיבה לכך היא השואו האמיתי שיש לארה"ב להציע – ולעיר ניו יורק, העיר הכי טובה בעולם.

בחנו את עצמכם: עד כמה אתם מכירים את הניקס

אודות אלון מאיר

אלון מאיר
יליד 1990 במקור ממרכז שפירא. כיום מתגורר בנחל עוז. סטודנט שנה ג' בתקשורת מסלול עיתונות.

המלצת קריאה

לא רק בקיץ: ילדי הקיבוץ כבר לא שייכים לו

קייטנות הקיץ בקיבוצים הן זיכרון מתוק כמעט לכל מי שגדל בהם עד אמצע שנות התשעים. כיום, עם היעלמות אורח החיים הקיבוצי, מגיע תורה גם של מערכת החינוך הבלתי פורמלי. אז למה זה באמת קורה ומי מרוויח מזה?