דיכאון, חוסר תיאבון ובדידות. אלו רק חלק מתופעות הלוואי שחש כמעט כל מי שלוקח ריטלין. לקראת כל תקופת מבחנים עולה אצלי ההתלבטות התמידית: האם להסתייע בריטלין או לא. אני יודע שאם אקח את הכדור אצליח ללמוד יותר טוב, אבל אז אני נזכר בגיל ההתבגרות.
כבר בגיל 14 אמרה היועצת להורים שלי שאני לא רגוע בכיתה, תזזיתי, אנרגטי, צועק ומפריע למהלך השיעור והציעה ללכת לאבחון. המאבחן המליץ להוריי שאקח ריטלין כי “זה משפר את היכולות שלו, והוא יהיה רגוע יותר”. בזמנו, בשנת 2004, עדיין היה נדיר למצוא אנשים שנוטלים ריטלין וכדי להשיג כדור היה צורך במרשם, ובשביל מרשם היה צורך באבחון אצל נוירולוג. תופעות הלוואי עליהן סופר לי בגיל 14 לא הרתיעו אותי, אז הבנתי את המשמעות שלהן רק אחרי שהרגשתי אותן על בשרי. חוסר תיאבון, אדישות ודיכאון הם רק חלק מהתסמינים. וכך, לאורך כמעט שנה ואפילו יותר, השילוב של תופעות אלה ושל גיל ההתבגרות לא הניבו שמחת חיים שמתאימה לילד בן 14. אז לאחר שנה קשה החלטתי לקחת את הכדור רק לקראת בחינות הבגרות ובמכללה רק בתקופות מבחנים.
בתור נער שבזמן בית הספר לקח את הכדור על בסיס יומי, כואב לי על הקלות שבה הורים מביאים לילדים שלהם את הכדור רק כדי שיישבו בשקט בכיתה ולא יפריעו למהלך השיעור. עוד כואב לי זה על סטודנטים שקונים את הכדור בדרך לא דרך, עם מרשם רופא או בלי, דרך חברים ומתווכים אחרים. הציונים בסוף הסמסטר כנראה שווים בעיניהם את תופעות הלוואי. השאלה היא האם הם בכלל מודעים לתופעות הלוואי? הנה רשימה קצרה: שיבוש והאטה בגדילת המוח, ירידה קשה בערנות, בלבול, הקאות, שלשולים, כאבי בטן, נטייה לאובדנות, אנורקסיה, יובש וצורך בשתייה מוגזמת, סחרחורות קבועות, התכנסות עצמית וניתוק חברתי, דיכוי והידרדרות כללית באינטראקציה החברתית, ירידה בתקשורת, ירידה ביכולת החברתית, חוסר שמחה, אפטיות, מופנמות, נטייה לישון, חוסר הבעה רגשית, ירידה ביכולת לצחוק והרשימה עוד ארוכה.
בעיניי, הציונים לא שווים את הירידה בתיאבון, את הדיכאון, מצבי הרוח הרעים ואפילו הירידה באינטראקציות החברתיות. הרגשת הדיכאון וחוסר החשק לאכול ממשיכים גם לאחר שנגמר יום הלימודים, או יום הלמידה בבית. בסופו של דבר כשיושבים לבד בבית, אמנם החומר נקלט, אך הדיכאון נשאר ואולי שווה לחשוב על דרכים אחרות ללמידה אפקטיבית שלא בעזרת “כדור הקסם”. אין ספק שהציונים משתפרים, אך חשוב לזכור כי יש חיים שהם לא מבחנים, והישיבה לקראת המבחן היא עניין של רצון ובגרות.
