צילום: מתוך ארכיון קיבוץ דביר

לא רק בקיץ: ילדי הקיבוץ כבר לא שייכים לו

קייטנות הקיץ בקיבוצים הן זיכרון מתוק כמעט לכל מי שגדל בהם עד אמצע שנות התשעים. כיום, עם היעלמות אורח החיים הקיבוצי, מגיע תורה גם של מערכת החינוך הבלתי פורמלי. אז למה זה באמת קורה ומי מרוויח מזה?

מאת רועי אליקים

כאשר תלמידי היסודי בקיבוץ יוצאים לחופש הגדול, הם נכנסים למסגרת רצופת פעילויות לאורך כל החופש של חברת הילדים של הקיבוץ. בקיבוץ שלי, בכל חופש גדול בחודש אוגוסט, היינו יוצאים לטיול של שלושה ימים בצפון. לטיול הזה קראנו קייטנה.

זיכרון קצר של כותב שורות אלו מאותם ימים: קמים בשש בבוקר מהתרגשות, מחכים בתחנה לאוטובוס שאמור לצאת בשמונה או בשמונה וחצי כבר בשבע ורבע, וכבר מתכננים מי יושב עם מי בבננות בכנרת, מאורע מרגש שיחול רק יומיים לאחר מכן. לאן מועדות פנינו? ל"קייטנה" בת שלושה ימים בצפון הארץ הכוללת בתוכה אטרקציות שונות כמו טיולי ג'יפים וטרקטורונים, טיולי סוסים, טיולים בנחלי הצפון וכמובן איך לא, לינה בת שתי לילות תחת חופת הכוכבים (או באוהל) על חופי הכנרת. זה היה הריטואל הקבוע, מתישהו בכל חודש אוגוסט, של ילדי קיבוץ דביר. ריטואל שחזר על עצמו במשך עשורים עד שנעלם לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים. וזה עצוב כי הסיבה שריטואל זה חלף מהנוף המקומי, קשורה בקשר ישיר להוויי וחיי הקיבוץ שחולפים ומשתנים להם גם הם אט-אט מנוף ארצנו עם ההפרטות ובניית ההרחבות בקיבוצים.

צילום: מתוך ארכיון קיבוץ דביר

מפעילי קייטנות כפופים להנחיות שמפורסמות בחוזר מנכ"ל משרד החינוך בנוגע לקייטנות. הנחיות אלו מגבילות מאוד את טווח הפעילות שמותר לעשות עם החניכים. אולם, הקיבוצים לא תמיד היו כפופים להנחיות אלו מפני שהיתה להם מערכת חינוך משלהם ו"הנחיות" משלהם. וזה לא שהיתה אנרכיה בקיבוצים,כן? זה פשוט שפעם ילדים היו הרבה יותר חופשיים לחוות חוויות שונות מאשר היום.

אסור

כדי להבין מה זה אומר בפועל אני פונה למי שיודע היטב מה היה פעם ואיך זה היום – גלעד חורין, בן קיבוץ בן 29. חורין עבר את כל המערכות הבלתי פורמליות של מערכת החינוך בקיבוץ וכיום מדריך של שכבה ו' בבית הילדים בקיבוץ. "ראשית, השינוי בא מההורים", הוא מתחיל את דבריו באשר לשאלה מה ההבדל בין פעם להיום. "בקיבוץ שאני גדלתי בו בשנות ה-90, כולם היו חברי קיבוץ וכולם סמכו על מערכת החינוך בקיבוץ. היה קונצנזוס לכך שילדי הקיבוץ מקבלים את החינוך הטוב ביותר. כיום בעקבות השינוי הדמוגרפי שעבר על הקיבוץ עם הצטרפות שכונת ההרחבה, ישנם הרבה ילדים שמשפחותיהם אינן מכירות את ההוויי הקיבוצי ואת "דרך החינוך שלו" ואני מקבל המון טלפונים מהורים מלאי חששות. היום ההורים דורשים הרבה יותר פיקוח על הילדים. אם פעם כשאנחנו היינו ילדים בגן חובה זה היה נראה לנו ולקיבוץ מאוד הגיוני ללכת 30 ילדים לבריכה בקיבוץ לשיעור שחייה עם מדריך אחד ושתי מטפלות שמשגיחות מסביב, היום ההורים לא מסכימים לדבר כזה גם אצל ילדים בני 10".

צילום: מתוך ארכיון קיבוץ דביר

אז ההבדל הגדול בין תקופתנו לבין היום זה ההורים מההרחבה שלא גדלו בקיבוץ?

"ההורים והמעבר של מערכת החינוך בקיבוץ מפיקוח עצמי לפיקוח תחת משרד החינוך במהלך החופש הגדול. אנחנו כפופים לחוקים שלהם במהלך החופש הגדול".

ומה זה אומר בפועל להיות כפוף לחוקים של משרד החינוך?

"זה אומר שאסור לנו לעשות כמעט כלום עם הילדים במהלך החופש הגדול. כל מה שאתה מכיר מהתקופה שלנו, היום אסור".

אני פונה לאחראית שכבות א'-ו' בחינוך הבלתי פורמלי של הקיבוץ, ארין שיבובסקי, בת קיבוץ בעצמה, כדי להבין טוב יותר את מהות האיסורים הללו וממה הם נובעים: "זה לא בדיוק שאסור", היא אומרת, "זה שאם רוצים לעשות פעילויות חוץ עם הילדים, מותר לעשות זאת רק אצל מי שיש לו רישיון עסק. בדביר יש יופי של בריכה אבל אין לה רישיון עסק ולכן אנחנו לא יכולים ללכת לשם עם הילדים במהלך החופש. למשק חי של הקיבוץ אנחנו גם לא יכולים ללכת בדיוק מאותה סיבה".

אז צריך רישיון עסק. מה בנוגע לנחלים בצפון למשל? למה לשם כבר לא הולכים?

"מבחינת פעילויות כאלה זה עניין של דרישות מאוד גבוהות שיש ממשרד החינוך. אני יכולה לקחת את הילדים לטיול בנחל בצפון אבל אני אצטרך לקחת איתי עוד 18 מלווים, מצילים וחובשים בשביל זה. אותו דבר לים".

בתור מי שגדלה בקיבוץ, מה את חושבת על כך שהילדים היום לא חווים את מה שחוו ילדי הקיבוץ פעם?

"קודם כל אני חושבת שהילדים היום הרבה יותר בטוחים ממה שהיה פעם. זה די נס שלדור שלנו לא קרה איזה אסון. יש הרבה יתרונות בשינוי שחל לגבי בטיחות הילדים. מעורבות ההורים תורמת לזה גם ואני בעד אבל יש גם חסרונות לשינוי הזה. היום אנחנו מוותרים מראש על לקחת את הילדים לפיקניק ביער דביר הסמוך למשל, כי זה דורש מאתנו להתעסק עם להוציא מלא אישורים וכסף למספר רב של מלווים. זו התעסקות שגם לוקחת הרבה זמן וגם עולה לא מעט כסף וחבל שזה כך". לבסוף שיבובסקי מסכמת את תחושותיה לגבי השינוי במשפט שאולי מסמל את כל ההבדל בין החינוך הקיבוצי ללא קיבוצי. "אני חושבת שהיום הילדים הם כבר לא הילדים של הקיבוץ – הם הילדים של ההורים שלהם".

צילום: מתוך ארכיון קיבוץ דביר

תם עידן

הקיבוצים עוברים שינוי בשני רבדים עיקריים. כניסת "דם חדש" לקהילה – שכונות ההרחבה והתערבות משרד החינוך בנעשה בקיבוצים במהלך חודשי הקיץ. הן משרד החינוך והן הקהילה החדשה בקיבוצים קרי, תושבי ההרחבות, דורשים דברים שלא היו נהוגים בעבר ממערכת החינוך הקיבוצית. כדי להשלים את תמונת המצב הנוכחי במערכת החינוך בקיבוץ וכדי להבין טוב יותר את ההשלכות של כל זה, אני מסיים בשיחה עם מנהלת החינוך של הקיבוץ, הילה צפריר. הילה עובדת במערכת החינוך של קיבוץ דביר כ-30 שנה ומנהלת אותו בשלוש השנים האחרונות. בשיחה על קפה במרפסת ביתה, צפריר מספרת על תחושותיה ומסבירה על השינוי שעובר על מערכת החינוך בשנים האחרונות.

"השינוי הגדול התחיל לפני 12 שנה בערך, אז משרד החינוך החליט להיכנס לקיבוצים. עד אז משרד החינוך לא היה חלק מהקיבוצים. הקיבוצים פעלו איך שנראה להם ואיך שהתאים להם. נתחיל בזה שהיו פה ארוחות בוקר גורמה לילדים. הילדים יכלו לעשות כל מה שנראה להם, אם זה להקים אוהלים ואם זה לעבור "טירונות" בתוך המסגרת שלנו ואם זה להדליק אש, מדורות, ואם זה לעשות 'חליקות' במים בדשא, ללכת יחפים, לטפס על עצים, טיולים מחוץ לקיבוץ באזור שלנו… כל זה לא קורה יותר. ככל שעברו השנים  נכנסו יותר ויותר מניעות ממשרד החינוך". גם צפריר, כמו שיבובסקי, מציינת שאחד היתרונות הבולטים של השינוי הזה הוא עניין הבטיחות של הילדים. אולם פה בערך זה נגמר.

אם פעם ילדי הקיבוץ היו נהנים מארוחות בוקר מגוונות, היום "הדבר היחידי שאושר לתת להם זה פתי בר עם ריבה או שוקולד, ולמה דווקא ריבה או שוקולד? כי יש בזה הכי מעט חיידקים", היא מוסיפה כדי לחדד עד כמה רמת ההתערבות של משרד החינוך כיום גבוהה ועד כמה זה שונה ממה שהיה נהוג על לפני עשור בקיבוץ.

דברים דומים שמעתי הן מצפריר והן מחורין. שניהם הדגישו את עניין הטיולים, במיוחד אלו הכוללים מים, את עניין האוכל ואת האיסור על פעילויות חוץ כמו קומזיץ ובריכה. שלושת האנשים שעימם שוחחתי גם ציינו את עניין הבירוקרטיה שכרוכה כעת בטיולים ולפעילויות. אולם צפריר מציינת דבר אחד שיכול להסביר לאן פניה של חברת החינוך הקיבוצית מועדות.

"בזמן החופש הגדול מערכת החינוך של הקיבוץ שייכת למשרד החינוך. במצב כזה אנשים לא מחויבים לשלם לי את התעריף שאנו לוקחים ממשפחות במהלך כל השנה ועל פי החלטת בית משפט שנפסקה לאחרונה, אנו מחויבים לקבל ילדים לתקופת החופש הגדול תמורת סכום שקבע משרד החינוך ואשר נמוך בהרבה. אם כולם ישלמו ככה, אזי לא נוכל לספק מיל' מן התנאים שהקיבוץ סיפק לילדיו במשך כל השנים. נוכל לספק בדיוק מה שחינוך עירוני מספק. למשל בגיל הרך, במקום לספק מטפלת על כל חמישה ילדים, נוכל לספק שתי מטפלות על כל 30 ילדים. כמו בעיר".

אודות מערכת ספירלה

מערכת ספירלה
מערכת עיתונאית בלתי תלויה המורכבת מסטודנטים במסלול עיתונות במכללת ספיר. יש לכם סיפור טוב עבורנו? פנו אלינו בפייסבוק או ב-newspirala@gmail.com

המלצת קריאה

למה אין מעברי חצייה ושבילי אופניים משדרות למכללת ספיר?

הבאים משדרות למכללה נאלצים לחצות צומת מסוכן בו אין מעבר חצייה או שביל אופניים. במקום נפצעו כבר כמה הולכי רגל, כך שהכתובת נמצאת על הכביש