בבית אף פעם לא ציינו את הסיגד. את משמעותו למדתי מחוויות העבר של הוריי ויותר מכך, מפיהם של בני הקהילה. באתיופיה, כמו שאר הקהילה היהודית, היו צועדים הוריי לעברו של הר גבוה כשהם לבושים בלבן. בהליכתם, מטרה אחת עמדה לנגד עיניהם – השיבה לציון והכיסופים לארץ זבת חלב ודבש, שעליה שמעו מסיפורים שעברו מדור לדור. החג מלווה בתענית המתחילה ביום שלפניו, ומסתיימת בצהרי היום שלמחרת – לאחר הצום הקהילה מקיימת סעודה גדולה, לצידה נגינה, שירה ובעיקר תקווה גדולה לעתיד שיבוא ויביא אותם ארצה.
חילוקי הדעות שנוצרו פה בארץ באשר לציון החג הן שונות ומגוונות. הסיבה הפשוטה לכך, לדעתי, היא שהנחלת הידע בנוגע למנהגי הקהילה האתיופית לא נעשה בצורה שווה. הקייסים, כהני הדת של הקהילה, היו אמונים על הטמעת הידע הדתי והרוחני – ובין היתר הנחילו את ערכי חג הסיגד. כל קהילה יהודית באתיופיה הייתה כפופה לקייס אחר, כך שבפועל חשיבותו ומהותו של החג בקרב העולים ארצה, היא שונה מאדם לאדם. המשפחה שלי לדוגמה ‘מיצתה’ את מהות החג בעצם עלייתה ארצה – ואיננה חוגגת אותו כעת.
כך – בתור מי שאירגנה את אירוע הסיגד במכללה – נתקלתי בקונפליקט שבין הפן הרוחני, האינטימי והמקודש של החג, לבין הפן ה’פסטיבלי’ והשמח שלו. מצד אחד, נמצא החג שכולו תפילות, תענית ורוחניות – ומן הצד השני חגיגות גדולות ומעין מפגן תרבות שחלק יקראו לו אפילו ‘קרקסי’. הקונפליקט הזה גורם לי לחשוב על משמעותו של הסיגד בעינינו, בני הדור השני, שלא חוו את החג ה’אמיתי’ באתיופיה. הרי אין נכון או לא נכון בתפיסת היסטוריה או תרבות מסוימת – קווים מנחים עוזרים לנו להגדיר את הפעילות שלנו. אבל אף פעם לא משהו מדויק וחד משמעי – בדומה לפירושים הרבים לדת היהודית המשתנים בין עדות שונות.
בעיני, ההתרעמות והמחלוקות הרבות בקרב הקהילה על האופן שבו כדאי ורצוי לחגוג את הסיגד, אינן רלוונטיות. הורינו מציינים את החג בדרכים שונות וחלקם כלל לא מציינים אותו. ניקח לדוגמא את יום הכיפורים שהוא החג המקביל לחג הסיגד. זהו יום שבו אנו עושים חשבון נפש על פועלנו בשנה החולפת, צמים, הולכים לבית כנסת – ועם זאת יש אנשים שבשבילם יום כיפור הוא הזדמנות נהדרת להשלים פערים בסדרת טלוויזיה שהם אוהבים, לרכוב על אופניים או סתם לטייל בכבישי ישראל. האם באמת ישנה דרך אחת ויחידה שבה אנו צריכים לפעול? התשובה, בעיני, היא לא. זה אבסורד מלכתחילה לחשוב שמשהו רוחני יהיה אקסיומה שלא ניתנת לערעור.
אני תופסת את חג הסיגד כהזדמנות מצוינת להראות את עושר התרבות הקיים בקהילה שלי. גם אם המחיר הוא שבסיום החגיגות, הקהל “הלבן” עדיין לא יידע לבטא את שם החג בצורה הנכונה או יבין מדוע הוא נחוג. זוהי הזדמנות נפלאה לעשות מפגן תרבותי ‘הארד קור’, עם ריקודים אותנטיים ומאכלים שדבקו בהם כל כך הרבה סטיגמות. זוהי הזדמנות להראות את הפן החיובי והיפה שיש בנו כקהילה. בעיניי זוהי השלמה של החג כפי שצוין באתיופיה, סוג של המשכת דרך, שבה בני הקהילה המבוגרים מעבירים לנו את המושכות ונותנים לנו להתבטא ולמצוא את מקומנו האישי בתוך המסורת. לדעתי, עלינו להתנתק מהמקום שבו אנחנו מפחדים לקחת את ההיסטוריה שלנו כקהילה ולפרש אותה בצורה אחרת, לתת לה פרשנות וצבע שונים. כך, בדיוק מהמקום הזה, יצאנו סטודנטית נוספת בת הקהילה ואני, וארגנו את חגיגות הסיגד במכללת ספיר.
אני מוצאת את עצמי גאה בתוצאה, ולו רק בשל העובדה שהסיגד נכנס כאירוע בלוח השנה האקדמי. הנוכחות שלנו כקהילה בתוך החברה הישראלית לא יכולה להיות תמיד שלילית, אנחנו לא ניתן לה. השיח עלינו כקהילה לא יכול להתבטא בתקשורת רק בהקשרים של אלימות במשפחה, רצח, התאבדויות ואלימות משטרתית. אם המחיר הוא איבוד הקשר הרוחני והקדוש של החג, אך התוצאה היא הטמעת תרבותנו ומורשתנו ללא התנצלויות בחברה הישראלית – אז אני שקטה. אוכל לחיות עם הידיעה הזאת, ולהשתמש בחג הזה כהזדמנות לגרום לחברה הישראלית להכיר את התרבות והמורשת הכל כך יפות שמהן אני מגיעה. זה מבחינתי נותן לציון החג משמעות עוד יותר גדולה.
צילום תמונה בראש הכתבה: עדן פרדה.
צילום סרט וידאו: רועי יצחק.
