צחור נפרד מהמכללה, 2010. צילום: יניב סול

ראיון הפרישה של זאב צחור ב-2010: אקדמיה, פוליטיקה והעתיד

מאת יניב סול

פורסם לראשונה בפברואר 2010

פרופסור זאב צחור החליט לסיים את תפקידו כנשיא המכללה האקדמית ספיר. עם הודעת העזיבה, היתה גם לא מעט ביקורת על הסיבה להחלטה. חלק תלו את ההחלטה במצבו הבריאותי, חלק ביקרו אותו על כך ששנים הטיף לפיתוח הנגב אך בסופו של דבר הוא עובר לתל אביב. “אני בעד פיתוח הנגב, לא במובן הבנאלי של להקים עוד ועוד ישובים אלא במובן של הזרמת מאמץ לאומי כמו למשל שהנגב יהיה מרכז להשכלה גבוהה”, אומר צחור בראיון פרידה ל”ספירלה”. לדבריו, “ליצור אוניברסיטאות כמו בן גוריון, כמו מכללת ספיר, זה פיתוח הנגב. לא חלוקה לפי מוצא דתי”.

צחור מנסה להדוף את הביקורת ואומר: “כשאני מסיים כאן, אני עובר לאוניברסיטת בן גוריון שם אהיה איש סגל רגיל. אני ממילא אלמד בנגב”. צחור מסביר שלא מכר את ביתו ביישוב עומר “בגלל רעייתי שפרשה מעבודה ועוסקת בהתנדבות בתל אביב, החלטנו להתגורר לסירוגין, בנגב ובתל אביב”.

עוד כתבות בנושא: פרידה מזאב צחור: “אידאליסט שאהב את החיים הטובים” | מסע במנהרת הזמן בעקבות מפגשים עם זאביק 

את הראיון אנו עושים במשרדו במכללה. לא פשוט היה למצוא את המשרד, רוב הסטודנטים שהתבקשו להכווין לשם גם לא ידעו. לאחר תחקיר קצר, נמצא המשרד וגם הסיבה לכך שזה לקח כל כך הרבה זמן למצוא אותו: כשחושבים על נשיא מכללה לא מחפשים “לשכת נשיא” שהגודל שלה הוא 12 מ”ר. צחור מסביר כי “הדלת כאן תמיד פתוחה והרבה סטודנטים כן נכנסים. אין מזכירה בפתח ולא בולמים אותך”.

צחור היה כאן עוד בימים של מכללת הנגב, עוד הרבה לפני 1993. הוא ראה את הקמתה של מכללת ספיר כחלק חשוב בחייו, “התפתחתי עם המקום”, הוא אומר. “אני בכלל לא התכוונתי. אני כמו שאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה”. לאחר זמן מה ביקשו ממנו לעזור בהקמת מכללה שלימים תהיה מכללת ספיר שהוקמה לבסוף ב-1998.

“רוב המכללות הקיימות מתחזות לאוניברסיטה או מתנהגות כאילו הן אוניברסיטה”

נקודת המפנה הבולטת בכהונתו היתה ההחלטה להקים מכללה עצמאית. “זה לא היה פשוט לשכנע את המועצה להשכלה גבוהה להקים כאן מכללה עצמאית אבל הצלחנו”. גם ההחלטה כשלעצמה לא היתה פשוטה לדבריו, “כיוון שקודם היינו מכללה בחסות אוניברסיטת בן גוריון, שפעלה כשורה, החסות של האוניברסיטה היתה הוגנת והיה ברור שללכת באופן עצמאי זה אומר להתנתק מהאוניברסיטה ולא ברור לאן זה הולך. ייתכן שהמעט שיש לנו, מעט הסטודנטים ששמחנו בהם מאוד, לא יהיו עוד מעט. למה שיהיו?”.

צחור מספר על לבטים רבים במהלך תוכנית הקמת המכללה: האם ללמד רק חוגים שהתקיימו כאן מטעם בו גוריון או לפנות גם לאפיקים אחרים. צחור מגדיר את ההחלטה הזאת כ”דרמטית בתולדות המכללה”. הוחלט לעצב מחלקות חדשות, מסוג חדש. אלמלא צחור, יכול להיות שהיום הייתם לומדים חינוך, חקלאות ולימודי התנועה הקיבוצית – אלו שלוש המחלקות הראשונות שנכתבו להן תוכניות. “די מהר הבנו שאלה כיוונים מוגבלים. אז הלכנו לרעיונות נועזים יותר: תקשורת, מינהל ומדיניות ציבורית וניהול תעשייתי”, שלוש המחלקות הוותיקות ביותר בספיר. “מיד אחר כך המשכנו בדרך הזאת ופיתחנו את קולנוע, שיווק טכנולוגי שאנחנו עדיין היחידים בארץ ומן היחידים בעולם וכך הלאה. לבסוף הלכנו לרעיונות היותר מוכרים כמו כלכלה ועבודה סוציאלית”.

בספיר אין קהל שבוי

ההחלטות הבאות היו קשורות בעמידה מול המועצה להשכלה גבוהה (המל”ג). “למדנו לדעת שאם נמתין לסדר היום של המל”ג אנחנו נידחק לשוליים. סדר יום איטי מאוד ולא בטוח שהבינו את הרעיון הגלום במכללה ועל כן העזנו, לא היינו ‘יסמנים’ של הרגולטורים”. לצחור היתה ביקורת רבה על המל”ג, ובעצם על ההשכלה הגבוהה בארץ. “בעת הקמת ספיר קמו שורה של מכללות בארץ. המל”ג מעולם לא שאלה את עצמה מהי מכללה ומהי אוניברסיטה. אני מרשה לעצמי לומר שרוב המכללות הקיימות מתחזות לאוניברסיטה או מתנהגות כאילו הן אוניברסיטה. למעשה אין להן כל תשתית שיכולה להוות איזושהי פלטפורמה לאמירה שהן אוניברסיטה. כי הרי באוניברסיטה הבסיס העיקרי הוא מחקר וההוראה היא תוצר לוואי של המחקר”.

לדבריו, “אנחנו המכללה היחידה שידועה לי, שהתייצבה מההתחלה ואמרה אנחנו מכללה”. צחור הסביר שהדגש העיקרי של המכללה הוא באיכות התואר. “לדאבוני זו המציאות, המחקר רק נלווה להוראה הטובה. לא תמיד אנחנו מצליחים אבל אנחנו מתכוונים ומשתפרים בהקשר של איכות התואר”.

צחור בראיון הפרידה מהמכללה, 2010. צילום: יניב סול
צחור בראיון הפרידה מהמכללה, 2010. צילום: יניב סול

צחור סיפר ששאלת השאלות עמה התמודד היא איך עושים כאן בפאתי שדרות מרכז אקדמי גדול שאליו יבואו סטודנטים מכל רחבי הארץ ולא רק מהסביבה הקרובה. “זאת שאלה שקיימת מההתחלה, קיימת גם היום ותתקיים גם בעתיד. היא תישאר לבא אחריי ואולי לבאים אחריי עד עולם”. אחת התשובות לשאלה היתה הצורך להפוך למכללה רבת יוקרה. גם לזה צחור מצא פתרון. “מכלל 15 היחידות האקדמיות בספיר ייעדנו שתיים או שלוש להיות כרטיס הביקור שלנו. מתוכן המחלקה לתקשורת ושם אנו מתנהגים כמו אוניברסיטה. במובן של צוותי מחקר ובסיס מחקרי איתן. כאשר ההנחה היא שאת היוקרה נשאב מהמחלקות הללו והיוקרה הזאת תוקרן גם על שאר היחידות במכללה”, הוא מספר.

צחור מספר על התחרות הגדולה והאתגר במוסד כמו ספיר. “כאן אין קהל שבוי. במרחק חצי שעה מספיר יש ארבע אפשרויות אקדמיות דומות ועל כן סיכויי הצלחתה מותנים בלהיות מיוחדת”. צחור מתעקש להדגיש את הרעיון: “אני צריך לומר באופן בוטה: מכללת ספיר מחייבת הנשמה מלאכותית מעכשיו ועד סוף הימים”.

להכיר כל מרצה

את תפקיד הנשיא מתאר צחור כ”תפקיד מחייב מאוד”. לדבריו, “כאן נשיא מכללה אינו תפקיד יוקרתי כמו נשיא אוניברסיטה, לא מרבים לנסוע לחו”ל. הבעיות העיקריות של הנשיא הן גיוס כספים. כיום מצבה הכלכלי של המכללה איתן. התפקיד המרכזי שלי הוא להיות כאן כל יום, לפגוש סטודנטים, למנות אישית את כל המרצים במינוי, להכיר את כל המרצים שאינם במינוי ובעיקר להקפיד על יוקרת המקום ואיכות התארים שלו”.

צחור לא עזב את המכללה בימיה הקשים. “כשמלאו לי כאן ארבע קדנציות לפני כשנתיים, חשבתי שהגיע הזמן לעזוב. אבל חשבתי לעצמי שלא ראוי לעזוב מקום כזה בעיצומם של הקסאמים. המתנתי לבוא הרגיעה ואז הודעתי על כוונתי לפרוש”.

תקופת הקסאמים היתה גם התקופה הקשה ביותר בתפקידו, במיוחד מותו של הסטודנט רוני יחיא שנהרג מפגיעת קסאם ב-2008 אותו מגדיר צחור כרגע הקשה בכל שנותיו במכללה. “היתה רתיעה של חלק מהסטודנטים ובעיקר לא הרבה יודעים את זה אבל היתה כאן הפגנת הורים אצלי בלשכה, שתבעו לסגור את המכללה. זה היה רגע קשה במיוחד. אחת האמהות אמרה: ‘איך אתה לוקח אחריות כזאת? אם הבת שלי תמות אתה תעז להביט לי בעיניים?'”, השאלה ערערה אותו. “חשבתי שאני לא אעז”, הוא אומר, “אולי אני לוקח אחריות גדולה מדי”.

“מכללת ספיר מחייבת הנשמה מלאכותית מעכשיו ועד סוף הימים”

בעקבות המוות גם גורמי הצבא ביקשו לסגור את המכללה. התשובה שלו לאותם הורים ולצבא היתה: ” סגירת מוסד אקדמי היא החלטה של ממשלת ישראל. אם תהיה החלטה של ממשלת ישראל אני אסגור. אני לא אקבל פקודה מקולונל, היה בשדרות אלוף משנה שהיה ממונה על פתיחת וסגירת שערים במקרי חירום. קולונל סוגר או פותח מוסדות אקדמיים רק ברפובליקת בננות לא בישראל”.

המכללה לא נסגרה והסטודנטים הפגינו נוכחות וזכו לפגוש אותו בכניסה למכללה מדי בוקר כפי שנהג לעשות ולהקפיד במיוחד בימים קשים. “המטרה היתה להראות לסטודנטים שמתייצבים… זו היתה תחושה פנימית שלי, לקבל את פניהם”. הוא חייך בנחת וסיפר שיש לו כבוד עצום לסטודנטים שלא עזבו. “כשאני הולך למקומות רעים כמו הכנסת או ועדת הכספים של הכנסת – אני המון בכנסת, לא מחזה מלבב – אני תמיד רוצה להופיע שם כנושא בשורה: הבשורה שלכם. אני אומר להם תראו הסטודנטים לא ברחו, הם שם, זה הבית שלהם. ואתם נותנים לי גב? זה נשמע פופוליזם זול אבל זה בא מבפנים ממש. וזה גם עבד”. הוא מספר שיותר מ-120 מיליון שקל גויסו לסטודנטים, בזכות הסטודנטים. כספים אלה אינם כוללים את כספי המיגון והבינוי. “היה לי כל כך הרבה כעס על הממשלה ועל הכנסת ועל הפוליטיקאים. אמרתי להם הסטודנטים יותר חזקים מכם אבל הם תלויים בכם תעזרו להם. בסוף זה עזר”.

“כשאני הולך למקומות רעים כמו הכנסת אני תמיד רוצה להופיע שם כנושא בשורת הסטודנטים”

על זה שיש לו בטן מלאה על הפוליטיקאים בארץ כבר הבנו, הוא לא אוהב את הכיוון שהם מובילים אליו את המדינה. “בפני מדינת ישראל יש אך ורק שתי אפשרויות”, הוא אומר. “האפשרות הראשונה היא ההסכמה עם שתי מדינות לשני עמים. אפשרות שהיום הולכת ונעשית קשה לביצוע. או להמשיך בשיטת ההתנחלויות ולהיות מודעים לכך שבארץ הזאת תהיה מדינה דו לאומית”. הוא לא רואה אפשרויות נוספות. “לדאבוני, האפשרות השנייה שמתממשת פירושה ויתור על הציונות ועל מדינה יהודית ודמוקרטית. בארץ ישראל השלמה, אי אפשר יהיה לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית”.

אם כבר מדברים על פוליטיקה אי אפשר להתעלם מכך שזאב צחור, המזוהה עם השמאל, נקרא על שמו של זאב ז’בוטינסקי מחבר המנון בית”ר הידוע (“בדם וביזע יוקם לנו גזע גאון ונדיב ואכזר”). “אגלה לכם סוד, בצאתי מפה אני רוצה לשוב להוראה ולמחקר, ובמחקר אני רוצה לכתוב בין השאר על ז’בוטינסקי. הוא היה איש מדהים. הוא דוגמא מרתקת מבחינה היסטורית לדמות שתנועתו עשתה ממנו דמות אחרת לגמרי. ואני ארצה לצייר אותו כפי שלהערכתי הוא היה באמת. הוא היה הרבה יותר גדול מהאידאולוגיה הדי מצומצמת שהשאירו לו. הוא היה אחד האנשים המרתקים בתולדות הציונות. כשבגין אמר מורי ורבי ז’בוטינסקי אז הוא לקח רק חלק קטן ממשנתו. ז’בוטינסקי היה איש הרבה יותר אוניברסלי מהיהדות המצומצמת של בגין”.

רוח ספיר

על השאלה המתבקשת “מיהו מנהיג?” הוא משיב: “אני אתחיל במה זה לא להיות מנהיג: לא להיות מנהיג זה כאשר פוליטיקאי קם בבוקר, מלקק את האצבע, מפנה אותה החוצה, בודק לאן נושבת הרוח ואז הולך עם הרוח. מנהיג פוליטי הוא מי שמוכן ללכת בניגוד לזרם. לתפוס את ההיסטוריה בקרניים שלה, ולהפנות אותה לצד אחר. לצד שהוא רואה מראש שההיסטוריה תוביל אליו. חלק גדול מהתלמידים שלנו הם דור ראשון להשכלה גבוהה. הם הבקיעו את חומת הזכוכית שסגרה על ההורים שלהם. הם הראויים מכולם לכתוב את המסות המשמעותיות בתקשורת, את הסרטים הכואבים בקולנוע ולהיות אנשי המינהל הציבורי בישראל. מילת המפתח היא חתירה למיוחדות”.

את התכונות הללו הוא ניסה ורצה להנחיל לסטודנטים. הוא קרא לזה “רוח ספיר”. “אני שואף שבוגר שלנו, בבואו לשוק העבודה, יהיו לו מאפיינים שיהיו ניתנים לזיהוי כמשהו שהוא לקח מספיר. המילים העולות בדעתי הן בראש ובראשונה אחריות – אדם אחראי, לא סומך על גורמים חיצוניים כמו ממשלה או פקידות. אכפתיות – והשאיפה הכי גדולה שלי זה הדחף למנהיגות ואני אומר במפורש, מנהיגות פוליטית, מקומית ולאומית. הפרסים הכי גדולים שאני יכול לעלות על הדעת זה שמכאן יצמחו מנהיגים לאומיים ומכאן פרסי אוסקר וקולנוע”.

“הייתי מציב בראש מערכת החינוך אנשים הרבה יותר צעירים. כולל מנהל בית הספר ובוודאי בהנהגת משרד החינוך”

נראה שצחור יודע בדיוק מה צריך לשנות, ולפי תובנותיו הנהיג את ספיר. “נקודת המבט שלי היא תמיד אוניברסלית. נקודת התורפה של החינוך בארץ ובעולם המערבי היא שכל העמים מתלבטים מאוד בעניין של תכני החינוך. כידוע, ההשפעה על עיצוב האדם כוללת שלושה מרכיבים: הבית, בית הספר והרחוב. אני הייתי מוסיף מרכיב מאוד חשוב שלא ניתנה לו תשומת לב מספקת: רוח הזמן. אי אפשר לשנות את רוח הזמן. היא משתנה מנסיבות היסטוריות עמוקות. בית הספר התיכון לא השכיל לעקוב אחר רוח הזמן והיא הקדימה אותו. השפה של הנוער היא אחרת, אני מודה שלפעמים אני לא מבין אותה. תרבות הפנאי שלו היא אחרת וגם קוד ההתנהגות. אני הייתי מציב בראש מערכת החינוך אנשים הרבה יותר צעירים. כולל מנהל בית הספר ובוודאי בהנהגת משרד החינוך. שם הבעיות הן לא בעיות שניתן לפתור אותן בעזרת תלבושת אחידה או עמידה בפני מורה בכניסה לכיתה. אנחנו הולכים על פתרונות קלים מדי”.

אתה מרגיש שעשית טעויות?
“יש לי אי הצלחות. אי ההצלחה הבולטת היא בכך שלא עשינו הבקעה של ממש בקרב הבדואים. סך הכל הסטודנטים הבדואים בספיר מהווים שלושה אחוזים. מספר המסיימים מתוכם קטן. לא בטוח שעשיתי טעויות אבל אני חושב שהתאמצתי אבל לא התאמצתי מספיק”. צחור מוסיף עוד דברים לרשימת “אי ההצלחות” שלו: “יש דברים שחלמתי עליהם, למשל גן פסלים. יש כאן התחלות אבל הן לא מספיקות. בכלל ביחס לאמנות חזותית לא עשינו די. חסרים כאן לימודים בתחומי המוזיקה. לא נעשה מאמץ מספיק בלימודי מדעי הרוח. קשה, אבל היה ראוי לעשות יותר”.

ובתחום האישי?
“די זנחתי את שולחן הכתיבה. למרות שהקפדתי לפרסם להמשיך ומדי פעם לפרסם מאמרים, התרחקתי. אבל זה לא כישלון במבט לאחור. מי שהולך למקום כזה יודע שזה המחיר שהוא ישלם וחבל לי. אני מעריך שב-18 השנים האלה הייתי מפרסם עוד 5 ספרים. זה קצת צובט לי את הלב שלא הספקתי לעשות זאת”.

מה הפספוס הכי גדול שלך?
“לא בדיוק שלי אבל ההחמצה הכי גדולה היא הנגב. אני חשבתי שצריך לבנות שונה את הנגב. השקעתי די הרבה שנות מאמץ בצוותים ובוועדות, ולמדתי לדעת שהיה בהם מרכיב גדול מאוד של אחיזת עיניים. זמן רב מדי רציתי להאמין לפוליטיקאים שהיו עולים לקברו של בן גוריון ומבטיחים הבטחות, חוזרים למסוק ונעלמים”. צחור היה מזכירו האחרון של בן גוריון בשלהי חייו. “אנחנו עולים לקברו של בן גוריון, יום לפני או יום אחרי הפוליטיקאים ,כדי לא להיות שותפים לדברי הכזב שלהם מעל קברו”.

צחור אומר שהתואר שהוא הכי מחשיב בחייו הוא “תואר B.M – בוגר מלחמות”. צחור לחם בארבע מלחמות, בכולן בתפקידי מפקד פלוגה או סמג”ד. “שנאתי את כולן, אבל הן עיצבו את חיי”. הדוגמא הכי טובה שמסכמת את צחור לדבריו היא מלחמת לבנון הראשונה. “פרצה מלחמה ולא קראו לי אז התקשרתי למפקד האוגדה. הוא אמר לי, הרי אתה מתנגד למלחמה. אמרתי לו אני מתנגד, אבל לא בורח ממנה”. בחופשה מהקרבות הצטרף צחור להפגנות נגד המלחמה.

מאת יניב סול (פורסם לראשונה בפברואר 2010)

סגור לתגובות.