ברי סחרוף ואהוד בנאי. צילום: דניאל יוסופוב

החדש של סחרוף ובנאי: נגיעות של בית

לאחר שנים רבות של היכרות, ברי סחרוף ואהוד בנאי, שניים מהמוזיקאים הוותיקים והמוערכים ברוק הישראלי, הוציאו אלבום ראשון משותף – “היא הופיעה כמו הרוח”, אלבום-ספר של שירי לדינו שתורגמו לעברית, עובדו והולחנו על ידי השניים. סחרוף נולד בטורקיה להורים דוברי לדינו, ובנאי נחשף לשירת הלדינו דרך אביו. שניהם “חזרו למקורות” לחוד, סחרוף עם שירי אבן גבירול באלבום “אדומי השפתות”, ובנאי עם פיוטים באלבום “שיר חדש”.

אלבום זה הוא חלק מטרנד בשנים האחרונות של חזרה לשורשים ולמוזיקה יהודית, לו שותפים אמנים נוספים כמו מאיר בנאי ז”ל, אביתר בנאי ודוד דאור. סחרוף רגיל לרוקנרול של גיטרות-בס-תופים וללהיטים כמו “עיר של קיץ”, ולבנאי יש את הסגנון הארצישראלי של “השביל הזה”. הפעם הם מציגים משהו אחר, כמעט חריג.

אהוד בנאי. צילום: דניאל יוסופוב
אהוד בנאי. צילום: דניאל יוסופוב

העבודה על האלבום המשותף הייתה “על האש” יותר מעשור. נראה שהציפייה השתלמה, ושיתוף הפעולה הוליד אלבום של 12 שירים שמושכים את האוזן. האלבום כנראה לא יעניק לזמרים את המקום הראשון במצעד השבועי של תחנות הרדיו, אבל בהחלט מספק מבט מרתק לילדותם ולתרבות הלדינו, שמתכתבת עם הרוק הישראלי העכשווי. העיבודים המוזיקליים של המפיק אסף תלמודי, מורגשים היטב בסגנונו המוכר מאלבומים קודמים של סחרוף.

האזנה בלבד לא תספיק במקרה הזה. צריך גם לקרוא את הספרון המצורף, שכולל הסברים על מקור השירים, תמונות מאלבומים משפחתיים ושני חיבורים מקוריים של סחרוף ובנאי. סחרוף מפרסם לראשונה טקסט פרי עטו שאינו שיר, ומספר על קורות משפחתו ועל כך שמצא בלדינו בלוז יהודי. זוהי הצצה נדירה לחיי האמן ששומר בקנאות על פרטיותו ועדות מעניינת על מקורות ההשראה שלו. בנאי מספר בכתביו על תרבות הלדינו של הוריו וכותב ש”האוויר מסביבנו מלא געגועים, כמיהה וכיסופים”.

האזנה לאלבום מתחילתו ועד סופו היא מסע שמתחיל רגוע, מגביר קצב ומסיים בנחיתה רכה. האלבום נפתח בקולו של בנאי בשיר רגוע יחסית, “היא הופיעה כמו הרוח”, כשסחרוף מלווה אותו. השיר הבא, “שלוש הן בנות הפלא”, קצבי יותר. השיר “סירנה” מספר “על חוף הטיילת בת ים, שמעתי את קול הסירנה”, וישנו משחק מעניין וערבוב צלילים בין בת הים המזמרת לסירנה של הניידת המשטרתית בבת-ים, העיר בה גדל סחרוף. “אל תאמין לשמועות, הבט לה אל תוך העיניים”, קוראים השניים בסופו של אחד מהשירים היפים באלבום. השיר הרביעי, “שיר החייל“, הוקדש לאהובה עוזרי ז”ל ואכן מזכיר את שיריה ומתכתב עם שירה “היכן החייל”. השיר מתאר את תחושות המגויס הטרי ומלווה במלודיה קצבית: “פקח את עיניך, צא וראה איזה עולם/איזה עולם מוזר הוא זה/הילד נעשה חייל, ואל המלחמה יוצא”. צליל הגיטרה של סחרוף מורגש היטב בשיר, וגם נוכחותו של הזמר שי צברי, שמלווה את סחרוף בהופעותיו והופיע עם עוזרי ז”ל. השיר נחתם במשפט “אמי אמי שמעי קולי, לא אגלה לך את סבלי”, פרפרזה אפשרית לשירה של עוזרי, “אמי אמי”.

השיר הבא, “אל החלון אשא עיניי”, נפתח במנגינה שקטה המלווה את קולו השקט של סחרוף, ששר על אהבה נכזבת. בשיר הזה ניכר השילוב הטוב של סחרוף ובנאי בין מילות הלדינו לרוק העכשווי, וקולו של סחרוף נשמע מרוכך ומלנכולי. בראיון בלעדי לרשת ב’ סחרוף סיפר כי “מבחינה רגשית המנגינות האלה מחזירות אותי לאיזה חמימות ונעימות ומתיקות של ארוחות משפחתיות כאלה, משפחה טורקית, אוכל טוב. מבחינתי זה מה שהשירים האלה עושים לי. אני מקווה ששומעים עדיין את הרוקנרול בפנים, יש בזה משהו באמת יותר רך מהדברים שאני עושה תמיד. אני שמח עם זה, זה בא לי טוב”.

ברי סחרוף. צילום: דניאל יוסופוב
“אני שמח עם זה, זה בא לי טוב”. ברי סחרוף. צילום: דניאל יוסופוב

קולו העמוק והנמוך של סחרוף נשמע מעולה באלבום הזה וקולו המלטף של בנאי מוסיף לשירים רוגע. בכל השירים שני הזמרים שרים יחד, כשבחלקם קולו של אחד מהם דומיננטי יותר. כך בבלדה הבאה בביצועו של בנאי, “אמא, לא ראיתי”, המספרת על הציפור המקננת בלבם של אוהבים. החגיגה מתחדשת בשיר “יום שני עלות השחר”, שיר סוחף שקשה להישאר אדישים אליו, בניגוד לשירים אחרים ושקטים יותר באלבום, כמו השיר “רועה יפה”, שיר אהבה קלאסי, המדבר על ערגה לאהובה יפת תואר. לטעמי, זהו השיר הפחות טוב באלבום.

השיר הבא הוא הסינגל הראשון שיצא לרדיו, “פתחי לי את דלתך“, השיר הטוב באלבום, בו קולותיהם של סחרוף ובנאי משתלבים באופן מושלם. אחרי הקטע האינסטרומנטלי “טרנטה לירה” מגיע השיר “העצים לגשמים בוכים”, מלווה בתוף מרים המוסיף לקול הזמרים אוירה של המנון המלטפת את המילים “מסתובב והולך, מה יהיה איתי?/בארצות זרות, איך אמצא את ביתי?”. נדמה שהשיר הזה חותם את מסעם של סחרוף ובנאי לשורשיהם התרבותיים והגיאוגרפיים. האלבום נחתם עם השיר “נוצ’ס נוצ’ס” שמושר כולו בלדינו, שיר שפחות מתאים לסגירת האלבום הקצבי הזה.

אמנם אין באלבום להיטים או המנונים גדולים, אבל בסוף ההאזנה נותרת תחושת ערגה ואהבה למסורת ורצון עז להעמיק בשורשים מתוך הבנה שמסתתרים שם אוצרות תרבות, כמתגלה באלבום הזה, בו שני זמרים גדולים מאחדים כוחות בצורה הרמונית ומרתקת. נדמה שבאלבום זה הם ניגשים לשירים בעדינות ובנוסטלגיה שמוציאה מהם רק טוב. הקולות של שניהם משתלבים היטב וחודרים ללב, גם אם אין כאן את “כמה יוסי” או “בלוז כנעני” הבאים. בתור אחת שהולכת כמעט עשור להופעות של סחרוף, הייתי שמחה אם שני הזמרים היו יוצרים אלבום חדש עם שירים מקוריים. נהניתי מההאזנה, אבל הייתי נהנית יותר מחומרים מקוריים וחדשים של השניים.

סגור לתגובות.