לאבא שלי, אדלר, יש שני תאריכי לידה. אחד מהם הוא אי שם בשנת 1962, והשני הוא ב-5.1.1983 – היום בו נולד מחדש. בכל חמישה בינואר אנחנו יודעים שאבא קצת מכונס בעצמו, סופר את השנים מאז יום לידתו המחודש. אבא היה קצין צעיר בצנחנים ששובץ בבית הספר למ”כים בצפון הארץ. יום אחד, לפני היציאה לאימון, אבא והקצין שאיתו, סגן ירמי פינקוס ז”ל, הלכו לבדוק את השטח. הם עלו על נפל של טיל לאו שהתפוצץ. פינקוס נהרג במקום. אבא שלי נשאר בחיים, הובהל לבית חולים רמב”ם והיה מחוסר הכרה במשך חודש וחצי. במשך שנה וחצי עבר בין בתי חולים והגיע לבית לוינשטיין, המשקם את פצועי צה”ל עד היום. אבא שלי עבר שיקום גופני וקוגניטיבי ולמד לחיות מחדש.
יום הזיכרון – סיקור מיוחד: הותיר אחריו חברה: סיפורן של “האלמנות ללא טבעת” | להיות ילד במדינה למודת מלחמות | פלייליסט לזכרו של סרן ליעד לביא
אבא תמיד התקומם לשמע סיפורים שקשורים לרשלנות ממסדית או חוסר מילוי אחר הוראות בטיחות. הוא כעס ששמע על זלזול בחיי אדם, ותמיד הזהיר אותנו מסכנות כשיצאנו מהבית. לא תמיד הבנתי למה. היום אני יודעת שמה שקרה לאבא היתה תאונת אימונים. אני גם יודעת שתאונות אפשר למנוע, שהן לא חייבות לקרות. “אנשים רשלנים. אותם חיילים שהתאמנו בשטח לפנינו לא מילאו אחר הוראות בטיחות שנכתבו בדם. הם ירו טיל, ראו שהוא לא התפוצץ, אי אפשר שלא לראות דבר כזה. הם המשיכו הלאה והנפל נשאר בשטח עד שבאנו לשם. אף אחד לא אמר לנו”, מספר אבא.
החיים עם אבא פצוע צה”ל (אצלנו בבית לא אומרים “נכה”) הם חיים של אהבה גדולה למדינה, אליה עלה בשנות השבעים מברית המועצות, לצד ביקורת על מוסדות המדינה – ביקורת שבעבר היתה מוסתרת אך כיום גלויה. כשהייתי ילדה, תמיד אמרתי שעל אף הקשיים, לא הייתי רוצה אבא אחר, כי אני אוהבת את אבא שלי. אבל היום, אני יודעת להגיד שהייתי רוצה מציאות אחרת, אחרת מזו בה אדם מלא מוטיבציה, עולה חדש, כמעט וסיים את חייו וקבר את חלומותיו בגיל 21. מציאות אחרת בה היה לי אבא בריא, שלא היה נפצע ותלוי בין חיים למוות בגלל טעות אנוש, בגלל רשלנות. אבא אומר שתאונות אימונים הן לא גזרה משמיים אלא דברים מיותרים הניתנים למניעה, ולי לא נותר אלא להסכים.
יום הזיכרון אצלנו בבית הוא יום שקט ומתוח. כשהייתי קטנה, בטקסים בבית הספר בהם מזכירים את החללים ואת סיפוריהם, תמיד חשבתי שאבא שלי היה יכול להיות אחד מהם, מת, ואז הוא לא היה אבא שלי. המחשבה הקשה הזו מלווה אותי עד היום ובכל יום זיכרון בני משפחתי ואני מחליפים מבט מבין ותומך, כי כולנו חולקים את החרדה לבריאותו של אבא ואת הצער על הטרגדיה שלו.
אבא שלי לא מסכן. אבא שלי נשאר בחיים, וזה לא מובן מאליו. 35 שנים אחרי, הוא קם בכל בוקר, נלחם בכאב הכרוני (בו מפקפקים רופאי משרד הביטחון, אבל זה כבר נושא לטור אחר), ועושה כמיטב יכולתו כדי להיות אבא טוב לי, לאחיותיי ולאחי, ולא לתת לפציעה לשתק אותו. אבא שלי בחר בחיים ביום בו יצא מבית לוינשטיין, נישא לאמי והקים משפחה. אבא מלמד אותנו מהי נחישות ודבקות במטרה, וכולנו גאים בו על ההתמודדות הקשה והיומיומית הזו.
השכול הצבאי הישראלי לא נוגע רק בחיילים ובחיילות שנהרגו, אלא גם באלה שמתמודדים עם פציעות גופניות ונפשיות. אלה שלא מתו אבל ראו את המוות, שנלחמים במשרד הביטחון ובאגף השיקום על הזכות להתקיים בכבוד. ביום הקשה הזה, חשוב שנזכור גם אותם.
