“אחת התופעות היותר מושתקות בתרבות ובחברה”, כך כינתה אילנה וייסברג-דורון, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, את הווסת הנשית. וייסברג-דורון, אחת החוקרות הראשונות שמתמקדות בווסת בספרות, אומרת ל”ספירלה” כי “בישראל שני דברים מגבילים את השיח על הווסת: דיני נידה וחוקים חילוניים שמגיעים אלינו מהתרבות המערבית ואומרים לנו להסתיר את הווסת ולא לדבר עליה בציבור. יש לנו טאבו וסתי”. וייסברג-דורון הפרה את הטאבו הזה, והנחתה את המושב “מווסתות” בכנס “נערות וגופן – מדברות, נוכחות, נסתרות”, שנערך ביום חמישי שעבר במכללת ספיר. היא מספרת שהנושא צובר התעניינות רבה בקרב הקהל רחב, ושהשיח לאט לאט הופך לחופשי, משתף ופתוח.
“בטלוויזיה ובקולנוע היחס כלפי הווסת הוא כאל דרמה”, אומרת וייסברג-דורון. לדבריה, נשים מקבלות מסרים תרבותיים דרכם הן לומדות איך הן אמורות להתייחס אל הווסת: לא לדבר עליה ולהסתיר את התחבושת כשהולכות לשירותים. לדבריה, נערות מקבלות את המסר שהווסת החודשית היא דבר שיש להימנע מלדבר עליו בפומבי. המושב בכנס הציג את השיח על וסת ונערות בישראל מנקודת מבט ספרותית ומנקודת מבט חברתית. הוצגו בו נושאים כמו הווסת בראי התרבות והחוויה הנשית, הווסת הראשונה ומשמעותה בחייה של הנערה, והנרטיב המושתק שנחשף ביחסן של נערות לווסת כמשתקף בספרות העברית. “חשוב לחקור את הווסת בספרות כיוון שהשיח על הווסת הוא בדרך כלל רפואי”, מדגישה וייסברג-דורון. מבחינה חווייתית, המחקר והספרות הרפואיים גרמו להשטחה של החוויה הווסתית. “חלק מהעניין של לדבר על הווסת זה לדבר עליה במובנים שמתאימים לנשים, לספר על החוויה שלי של הווסת, כואב לי ולא נוח לי ובא לי שוקולד. לימדו אותנו לא לדבר על זה ולהתעלם מהתחושות האלה”, לפי וויסברג-דורון.
וייסברג-דורון מוסיפה כי התרבות שלנו היא תרבות פטריארכלית, “לכן אנחנו מתרגלות לזה שהמרחב הציבורי נשלט על ידי גברים. בתרבות כזו הרבה יותר קשה לדבר על מה שקשור לגוף נשי, שחורג מהגוף הגברי. בסופו של דבר בתרבות הזו, שגם נוכחת בטאבו הווסתי ומכתיבה חוקים שקשורים אליו, פחות לגיטימי לדבר על הווסת”. לגיטימי יותר לדון בווסת עם נשים אחרות או עם בן זוג מבין, אבל לא ליד אנשים זרים. כיוון שזוהי תופעה מושתקת, “מה שמאוד שימח אותי במושב הוא שהשיח על הווסת בישראל מתחיל להתפתח ולצבור תאוצה. יש צמא לדבר על הנושא, וככל שנדבר עליו יותר השיח יהיה קל ומאפשר יותר עבור נערות וגם נשים”, מספרת וייסברג-דורון.
הכנס נערך לרגל פרסום הספר הנושא את אותו השם, בעריכתן של עינת לחובר, עינת פלד ומיכל קומם. הכנס התמקד בגופן של נערות שמגיל צעיר עומד במוקד ההתייחסות החברתית אליהן, המושפעת מציפיות ומוסכמות חברתיות, ונכחו בו 300 נשים וגברים אחדים. ד”ר לחובר, מהמחלקה לתקשורת, ממקימות הפורום הפמיניסטי ועורכת הספר, מספרת: “הקולות ששמעתי מבאות הכנס ביטאו צמא גדול למפגש ודיבור על הנושאים שהכנס עסק בהם. במיוחד החיבור בין נערות וגוף, בהקשר של מיניות. עותקי הספרים שהזמנו נגמרו כבר באמצע היום, וזה מעיד כי יש צורך גדול בטקסטים בתחום”.
מושב הפתיחה של הכנס עסק בנושא “גוף בתנועה”, ובמהלכו היתה הפעלה של הקהל שהפגישה בין נשים זרות לתרגיל משותף. המושב ננעל עם מופע מחול של הרקדנית סחר דאמוני. נוסף למושב זה, התקיימו יותר מ-15 מושבים שעסקו בהיבטים שונים של לימודי הנערות, ובהם: לבוש בין דיכוי למחאה, סדנת פסיכודרמה, נערות במדיה, מנגנון הצניעות של נערות חרדיות והשפעותיו והחפצה ושימוש בגוף.
באות הכנס סיפרו שהאווירה בכנס היתה טובה ושיצאו עם שאלות למחשבה ורעיונות לפעולה עם נערות, במיוחד נשות החינוך. “יש פה אנרגיות טובות”, אמרה מאיה מאור שהשתתפה בכנס. לחובר מוסיפה כי “חשיבות הכנס היא לתת חשיפה לתחום המתפתח בעולם ובישראל של לימודי נערות. לחשוף את מגוון הנושאים של התחום, ולמקם את מכללת ספיר כמוסד האקדמי שמוביל את החשיבה בנושא”. הכנס הפגיש בין נשות אקדמיה, נשות מקצוע, נערות ונשים שמתעניינות בתחום, והקהל היה מגוון מבחינת גיל. נשים רבות סיפרו שהתקשו לבחור בין מושבי הכנס המגוונים. “היה מאוד מחכים ומעשיר, ועזר לי להבין קצת יותר את הנערה שהייתי, ושלפעמים אני, עדיין”, אומרת וייסברג-דורון.
תומר כהן, סטודנט למנהל ומדיניות ציבורית במכללה, מציג דעה קצת אחרת. “האווירה היתה נעימה. הייתי במושבים שעסקו בנערות ולצערי הרב, חשבתי שהיה מקום לתת להן במה גדולה יותר. לדוגמה, במקום לכתוב ציטוט מנערה אפשר להביאה אל הבמה ולשמוע מה היא חושבת וכיצד היא מקבלת את המחקר. בנוסף, בשלושת המושבים שהייתי ציפיתי לראות יותר נערות מתיכון שער הנגב או סטודנטים וסטודנטיות במכללה ופחות אנשי אקדמיה. זה קצת חרה לי”.
