בחנו את עצמכם: האם הייתם יוצאים עם אישה שמנה? האם הייתן יוצאות עם גבר שמן? זה בסדר, אתם לא חייבים להודות בזה, אבל אני יודעת שלא. למה? כי כולנו שמנופובים. כולנו מפחדים מאנשים שמנים. אנחנו חושבים שהם לא מושכים, עצלנים, לא ראויים לאהבה וחסרי מוטיבציה. כי הם מזניחים את עצמם, הם לא דואגים לגוף ולבריאות שלהם. והם גם בטוח אשמים בזה. הסדרה “שמנופוביה” שעלתה השבוע ב”הוט 8” עוזרת להבין את חוויית החיים של נשים וגברים שמנים בחברה שמקדשת רזון, ובודקת את היחס החברתי לאנשים שמנים. התוצאה: כתב אישום המופנה לכולנו.
שמנופוביה היא פחד משמנים, תופעת אפליה נפוצה שהתפתחה בשנים האחרונות עקב עליית שכיחותה של השמנת היתר. נשמע מופרך? הנה כמה דוגמאות שמראות שכולנו שמנופובים, גם אם בארון. להיות שמנופוב זה לראות אישה שמנה ברחוב ובאופן אוטומטי לחשוב שאתה מכיר אותה באופן אישי: היא בטח טיפשה, היא בטח מוזנחת והיא גם ממש מכוערת. להיות שמנופוב זה להגיד לבת שלך שהיא לא צריכה תוספת בארוחת הצהריים ושהיא בטח לא צריכה ממתקים, בשביל מה? להיות שמנופוב זה להיות רופא, סמכות מדעית אליה אנו מגיעים כשמשהו לא בסדר, ולהגיד למטופלת שמגיעה עם דלקת גרון שזה בטח בגלל השומן, כי היא “בטח שוקלת מיליון” ולשחרר אותה עם הפנייה לדיאטנית. להיות שמנופובית זה לקרוא לבת שלך “פרה שמנה”. להיות שמנופוב זה להגיד לגבר אחרי הדייט הראשון שהוא דווקא נראה טוב, אבל כדאי שיוריד 10 ק”ג כי חבל על הפנים היפות שלו. או להגיד לו ש”אני דווקא אוהב שמנים, אולי תשב עליי? אני רוצה להרגיש את כובד גופך עליי”. על כל המקרים הללו מספרים המשתתפים בסדרה.
“להיות שמן בחברה המערבית זאת קללה”, אומרת היועצת המקצועית לסדרה, איילת קלטר, דיאטנית קלינית. המחקרים מצביעים על כך ש85% מהאנשים שרואים אדם שמן חושבים שהוא טיפש, עצלן, מלוכלך ולא אינטליגנט. שמנופוביה מתבטאת בכל תחומי החיים: באי קבלה לעבודה, רשלנות רפואית, ניכור חברתי ואפילו בהערות מזרים, שפוגשים אותך באוטובוס ומציעים לך מלפפון כי “את צריכה לאכול ירוקים”, כפי שמספרת ירדנה בסדרה. לאחרונה גם עולות טענות שחברות אופנה לא מייצרות מידות גדולות כדי שלקוחות פוטנציאליים לא יראו בחנות לקוחות שמנים, ולכן יימנעו מלהיכנס ולרכוש כדי לא להיות מזוהים עמם. “האדם השמן בחברה שלנו חי חיים של סבל והימנעות”, כך נפתח הפרק הראשון של הסדרה. הימנעות מלקנות בגדים, מלטוס ומללכת לקולנוע, שמא הכיסא יהיה קטן למידותיו.
בשנתיים האחרונות שיח המידות הגדולות חודר לשיח הציבורי ועולה לפני השטח. בשנה שעברה קרין גורן ספגה ביקורות על כך שאוי ואבוי, אישה שמנה מרשה לעצמה לאכול עוגות בפריים טיים; בחירתה של העיתונאית נגה ניר נאמן להגיש את המהדורה המרכזית בערוץ 10 לוותה בקולות שטענו כי אישה שמנה אינה ייצוגית. השמנופוביה שהופנתה כלפיהן נעוצה בכך שלפי הסטנדרט, האישה הראויה היא רזה ותופסת מעט מקום במרחב. זה מנגנון שליטה חברתי שנועד להנציח את חולשת הנשים ואת נחיתותן החברתית ביחס לגברים, שהרגישו שהסדר החברתי התערער עם הישגי התנועה הפמיניסטית בשנות העשרים. מצופה מנשים להיות יפות, ויפה משמע רזה. אישה שמנה תהיה פחות מחוזרת ותיחשב לפחות מושכת, חסרת מעצורים ולא נשית.
נשים סובלות יותר משמנופוביה כיוון שגופן נבחן באופן תמידי לעומת הגוף הגברי, וכי אידיאל היופי הרזה חל עליהן הרבה יותר מאשר על גברים. גבר שמן ייחשב מוצק ורחב כתפיים; אישה שמנה תיחשב כישלון חברתי, גרגרנית חסרת שליטה. החיים כשמן הם חיים בהם אתה כל הזמן חושב שאתה לא בסדר, שהגוף שלך חייב להשתנות כדי להיות מתאים לחברה, שלא מגיע לך להיות מאושר אם אתה לא רוצה להיות רזה ולתקן את עצמך. המחשבות הללו הן תוצאה של החברה השמנופובית בה אנו חיים, לפיה גוף שמן הוא גוף שהביס את עצמו, והגוף הראוי הוא רזה ושרירי.
“להיות שמן היום בחברה בישראל זה להיות לא-אדם”, אומרת קלטר בסדרה. בראיון איתה סיפרה כי ניהלה קליניקה מצליחה אך נתקלה בתמונת מצב מטרידה לפיה רוב האנשים שירדו במשקל, העלו אותו בחזרה, אם לא יותר. זה הוביל אותה לתובנה שלא כל אדם יכול להפוך לרזה, בגלל השילוב של מטען גנטי וגורמים סביבתיים כמו הרגלי אכילה. 65% מהאוכלוסייה עם עודף משקל, וסיפור חייהם מועבר באופן מרתק בסדרה “שמנופוביה”, בה הם מספרים על הקשיים שחוו כילדים שמנים וכמבוגרים שמנים, על איך שהשומן השפיע על חייהם, על מערכות היחסים שלהם ועל הדימוי העצמי שלהם. ליאור מתאר את התחושה הקשה: “תרזה או אולי עדיף אפילו שתמות, כי מה נשאר בעצם?”. המשתתפים בסדרה מספרים בכנות מעוררת השראה על התחושה שהם מקבלים מהחברה, לפיה הם רק מספר על המשקל, ולא בני אדם.
הסדרה “שמנופוביה” מצטרפת לסדרה “הפוליטיקה של השומן” שעלתה לאוויר בתחילת החודש בערוץ הראשון. שתיהן סדרות תיעודיות בעלות שלושה פרקים כל אחת, ועלייתן הסמוכה עשויה ללמד כי אנו מצויים בתקופה בה חוסר הייצוג של אנשים שמנים בתקשורת, או ייצוגם כדמויות רעות או מצחיקניות, מוחלף בייצוג עגול שלהם, המכיל בתוכו את המורכבויות שבחייו של אדם שמן.
קלטר אומרת שהשמנופוביה היא ההומופוביה החדשה, וכולנו אשמים בה: מערכת החינוך, הממסד הרפואי, התקשורת, תעשיית המזון, המשפחה. כל אלה גורמים לאנשים שמנים להרגיש אשמים במצבם שמפר את הסטנדרט החברתי, ואולי גם מערער את מעמדן של הנורמות הישנות. אז בפעם הבאה שתחלוף על פניכם אישה שמנה, עצרו רגע לפני שתשפטו אותה לחומרה, תתמודדו עם המראה – אתם שמנופובים.
