אבא שלי, שמוליק, נפצע בחייו פעמיים. פעם אחת בשירות הסדיר ופעם אחת בזמן המילואים. הוא התגייס לשייטת ולאחר הפציעה הראשונה סופח ליחידה כירורגית, המורכבת מלוחמי יחידות עילית. בפלוגה שירתו רופאים וחובשים שהגישו עזרה רפואית לפצועים בשטח. הפציעה המשמעותית היתה בזמן המילואים, היא משמעותית גם מהבחינה הפיזית וללא ספק מהבחינה הנפשית. אין צורך להסביר מה זה להיות חובש בזמן מלחמה. כל אחד יבין את כמות הגופות שאבא “זכה” לגעת בהן.
זה קרה ה-4 בנובמבר 1983, גבול לבנון, “אסון צור השני”. הראשון התרחש בדיוק שנה לפני כן. מכונית תופת של חיזבאללה התפוצצה ליד מפקדת צה”ל בצור, וגרמה להתמוטטות בניין מפקדה ובניין מפקדת השב”כ שהתמוטט גם הוא. ואז אבא נקבר. הוא נקבר תחת הריסות הבניין, איבד הכרה, ולאחר שעות ממושכות הוא נמצא. ב”אסון צור השני” נהרגו 60 חיילים. זה היה יכול להיות 61, אם המוות לא היה מסתפק בלנשוף בעורפו של אבא שלי. הוא למעשה כמעט לא היה אבא שלי וכמעט לא הייתי אני.
אני רוצה לחדד. אם לא די שאבא הרגיש את המוות נושף בעורפו, הוא גם הרגיש איך מרגיש המת, איך זה להיות קבור תחת אדמה ושברי בטון. אחרי עשר שעות בערך, מצאו את אבא, והוא שלא חשב על פינוי לבית החולים, החל לעזור בחילוץ חבריו לאסון. מדמם, עם פגיעת ראש קשה, פגיעה בלסת ובשמיעה הוא עוזר בשארית כוחותיו לחלץ את מכריו, וגם את אלה שלא הכיר.
ככה זה אחוות לוחמים. זה לא רק לשתות קפה שחור בזריחה, להחליף בשמירה, לדבר על העתיד ועל פחדים או על הבחורות שהעמסת בשבוע שעבר. אחוות לוחמים היא לחשוב על החבר לפני שאתה חושב על עצמך. זה לשים את עצמך בתחתית סדר העדיפויות שלך. הבנתי את זה על בשרי כשבחרתי ללכת בעקבותיו ולשרת בקרקל.
למרות פגיעת הראש של אבא מהפיצוץ זה לא חסך ממנו את הזיכרונות. הוא זוכר את הבניינים עפים באוויר, והוא זוכר גם איך הם נופלים בחזרה. הוא זוכר שחילצו אותו, וזוכר את אלה שחילץ בעצמו ושחלקם כבר היו מתים. הוא זכר לקשר בין הפרצוף לבין השם. זכר, וזוכר עד היום לבכות על כל חבר שאיבד.
כשאבא התעורר בבית החולים הוא ביקש להודיע לאמא. אמא אז היתה אם צעירה לילד בן שלוש, שלימים הפך להיות אחי הגדול, שסבל גם הוא מטראומה בעקבות הפגיעה של אבא. לאמא אגב, אף גורם צה”לי לא הודיע עד היום. היא הסתפקה בשיחת טלפון שהפכה לאבן דרך בשנים שיבואו אחר כך. שנים בהן בגבורה חבשה כל פצע וכל כאב בהמון אהבה, וחיבקה חיבוק מוחץ, ניגבה את הדמעות, והיתה שם לשמור ולהגן, ולשתול עץ ענק של תקווה.
במשך שנה שלמה נדד אבא בין בתי חולים ומחלקות שונות, וביקר גם במחלקה הסגורה. שם, נוסף לו עוד שם: הלום קרב. בעתיד שלאחר מכן, יחזור אבא לבקר באותה המחלקה פעמים נוספות. אבא שלי הלום קרב כבר 34 שנים. אצלנו בבית “הלם קרב” זו לא מילה גסה, זה כבר הפך לחלק ממנו. במרוצת השנים הוא למד לחבק, לחלוק ולהכיל.
עד היום הוא מתמודד עם לקות שמיעה חלקית, כזו שגורמת לו לשמוע שירים בווליום גבוה. אני קוראת לזה ווליום חזק שמוכיח את הבחירה בחיים, לצד הזיכרונות הקשים. אני נולדתי לאבא שהוא כבר הלום קרב. אבא עם סיפורי גבורה שלא היו מביישים את גולית. סיפורים על חברות, עוז, רעות ואיתנות. סיפורים על צחנת גופות, על זבובים, חום והשילוב הקטלני בין שלושתם. נולדתי לאבא שהוא כבד שמיעה, וכשהוא לועס את האוכל שהוא כל כך אוהב יש רעש כזה “רעש של אבא”. בתכל’ס זה רעש של לסתות שבורות, שמזכירות לו כל ארוחה איפה פעם היה.
נולדתי למשפחה תומכת ולאמא חזקה שלא ויתרה על אבא. אם לא היתה מצליחה לחבק, להכיל ולנחם כנראה שהיו נפרדות דרכיהם, ואז לא הייתי זוכה להיות חלק מהם. נולדתי למציאות מסוימת, לא בחרתי בה היא בחרה בי. במציאות הזו יש דבר אחד שאבא לא מספר: על הגעגועים לחברים. אבל יש דברים שאבא לא צריך לספר כדי שנבין אותם. ביום הזיכרון העיניים הצוחקות של אבא הופכות לעיניים בוכות, ודרכן אפשר לראות הכל.
אפשר לראות את הכאב על מי שכבר אינו, את הצער ואת הגעגוע. אומרים ש”לכל איש יש שם”, אצל אבא שלי לכל דמעה יש שם, פנים, חלומות, תקוות, סיפור חיים שלם. יש דברים שהוא לא צריך לספר. העצב מציף אותו, השמות הרבים עוברים בראשו, הצחוקים עם החבר’ה שאינם, ככל הנראה הוא מלקה את עצמו שלא תמיד הצליח לעזור לפצועים, אבל מתנחם באלה שהצליח להציל. הדמעות של אבא ביום הזיכרון מספרות סיפור עצוב, של נפש פגועה ומופנמת. בדרכו המיוחדת של אבא להגן עלינו, ולשמור אותנו מכאב הוא בוחר שלא לספר, שלא לשתף. הדמעות שלו יכולות לשבור לבבות. ארבעה לבבות לפחות. את של אמא, של אחי, אחותי ושלי.
לי נשאר רק לחבק, ללטף ולהודות על זה שהוא שייך לי.
