כל שנה אני וחבריי חולמים לעשות סקי. לרוב, דיבורי הסרק נותרים בגדר חלום, אלא שהשנה הדיבור שנזרק לאוויר הפך למציאות. בחרנו ביעד הפופולרי והזול ביותר לעשות בו סקי: העיירה הבולגרית בנסקו. מלבד המחיר הזול בבולגריה יכולתי ליהנות מיתרון משמעותי נוסף, עצם היותי בולגרי. אני דובר את השפה ויש לי משפחה וחברים בעיר הבירה סופיה. לכן, חופשה בבנסקו נראיתה כמקום המושלם להתנסות לראשונה בחיי בסנובורד, אלא שמתברר שעוד מאות ישראלים מלבדי זיהו את הפוטנציאל של המקום על אף שהעונה לקראת סיום.
לבנסקו נסענו מסופיה יחד עם כריסטיאן, בחור בולגרי בן 32, שהוא חבר של חבר של חבר (גם בבולגריה זה עובד ככה). כריסטיאן נסע לשם במיוחד בכדי לגלוש. הוא עשה את הנסיעה בת שלוש השעות מסופיה במטרה לגלוש שעתיים ולחזור חזרה בערב. במהלך הנסיעה סיפר לי כריסטיאן מעט על המקום אליו אנחנו נוסעים: “לפני כ-10 שנים החליטה הממשלה הבולגרית להקים אתר סקי בעיירה הקטנה במטרה לשפר את מצבם הכלכלי של תושבי העיירה ואת התיירות במדינה”. לדבריו, “בהתחלה היתה בנסקו עיירת נופש בעיקר לבולגרים ורק לאחרונה החלו להגיע תיירים מכל רחבי העולם. בחמש השנים האחרונות העיירה התפתחה בצורה משמעותית וקמו עשרות בתי מלון וברים לתיירים הרבים הגודשים את העיירה”. לפי כריסטיאן, זהו אתר הסקי הראשון בבולגריה, “היינו גולשים בהרים ללא מסלולים מוכרים ומדריכים מוסמכים. עכשיו המצב נוח יותר ומאפשר להעלות את רמת הגלישה בבולגריה. אולי נצליח בזכות זה לזכות במדליות באולימפיאדת החורף”, אמר בגיחוך.
הגענו לבנסקו
העיירה שוכנת למרגלות הרי פירין (רכס הרים קטן בדרום המדינה) שעל קצה ההר נמצא אתר הסקי שלשמו באנו. מזג האוויר היה קריר, אך למען האמת התכוננו לגרוע יותר. בעיירה ניתן לראות בנייה עתיקה המעניקה לעיר תחושת אותנטיות ורוגע. הרחובות היו ריקים מאדם ונראה כי אנחנו היחידים באזור. כריסטיאן הוריד אותנו באחד הרחובות הצדדים, בפתח ההוסטל שהזמנו דרך בוקינג. להפתעתנו, ההוסטל היה ביתם של שני פנסיונרים בולגרים, גיאורגי ואיבה (Iva). הבית היה מבנה ישן משנות ה-30 או ה-40 לערך. הזוג המחוייך קיבל אותנו בזרועות פתוחות ובאמצעות אנגלית קלוקלת הצליחו להתחבב על חבריי. ברגע ששמעו שאנחנו ישראלים מיהרה איבה להראות לנו תמונה שתלויה בחדר האוכל שהשאירו לה שתי ישראליות שהיו במקום. היא סיפרה לי בבולגרית עד כמה היא אוהבת את הישראלים. “אתם תמיד אנשים אופטימיים ושמחים”, אמרה בגאווה. “שתי הבנות בתמונה היו פה שבוע וקראו לי אמא במשך כל הזמן. ממש התחברתי אליהן, כיף לראות פה אנשים צעירים וטובים כל הזמן”.
לאחר שהתמקמנו, גיאורגי ואיבה הסיעו אותנו למקום בו שכרנו את ציוד הסקי. כשהגענו לאזור הזמינו אותנו מוכרים מקומיים ליהנות מהאוכל שהם מציעים, הקריאות לעברנו היו באופן מפתיע בשפה העברית. הרוכלים הבולגרים הצטיידו בעברית מעט עילגת ומלאת סלנג וביטויים המעידים על נוכחותם של הישראלים. לאחר שצחקנו מעט, פניתי אל המוכרים בשפתם, דבר ששינה מעט את האווירה. בובי, אחת המוכרות, התרשמה מהיכולת שלי לנהל דו שיח בשפתה ושפכה את ליבה על המטייל בכחול לבן. “אתם הישראלים מאוד רעשנים ואוהבים לעשות שטויות, אבל אין ספק שאתם עדיפים על הבריטים”. פטר, מוכר נוסף בחנות, קטע את דבריה בקללה שלמד בעברית. “תראו מה עשיתם לו, הוא היה בחור נחמד לפני שפגש ישראלים”, אמרה בובי בגיחוך. מאופי השיחה הבנתי כי קיימת חיבה רבה לישראלים, הרי הם המפרנס העיקרי של רוב חנויות הסקי בבנסקו. הסיבה לכך היא ככל הנראה המחירים הנמוכים של אתר הסקי שהסתכמו ב-164 לבה ל-5 ימים (כ-362 ₪). השכרת הציוד עלתה 100 לבה ובעבור מיגון שילמנו עוד כ-30 לבה לאדם. להבדיל ממקומות אחרים בבולגריה, למוכרים היתה אנגלית רהוטה שאפשרה לנהל עמם שיח, מעבר לקללות בעברית, ולספק את הביטחון הנדרש לפני שאתה עולה על ציוד שאמור להגן עלייך.
אחרי שאספנו את הציוד התפנה לנו זמן ליהנות מהעיירה עצמה. הרחוב הראשי נקרא פירין, הרחוב מלא במסעדות בולגריות מסורתיות המסומנות בשלט עליו מצוייר סיר עם המילה בנסקו באנגלית. מלבד אלו, ישנן חנויות מזכרות, השכרת ציוד וכמובן ברים ומועדונים. מחוץ לכל חנות ניתן למצוא את האנשים המנסים למשוך אותך פנימה באמצעות משפט מ”סרט בורקס” או שימוש ב”טודו בום”. כמובן שיש להיזהר מחלק מהמקומות ולגלות ערנות. מסעדת “Verde” למשל הציגה מחוץ לשטחה תפריט ובו מחירים זולים והוגנים. לאחר שהתיישבנו גילינו שהמחירים בתפריט שילשו את עצמם. לאחר שהסבתי את תשומת לבו של אחד העובדים, הוא התחיל לגמגם ואנחנו זלגנו החוצה.
אך לא מדובר בדוגמה מייצגת, רוב המקומות בהם אכלנו גילו יחס הוגן ואוכל משביע רצון. אחת המנות המומלצות למשל היא המרק שעועית המזוהה עם הבולגרים, או ה”בנסקה קפמה” (Banska Kapama) שזו תערובת של בשרים עם ירקות בתוך סיר קרמי. ציון נמוך יותר קיבל ה”שקמבה צ’ורבה”, שהוא המרק המסורתי בבולגריה. הבשר בתוכו לרוב צמיגי ולא מבושל.
“בקיץ זה בורגס בחורף זה בנסקו”
חיי הלילה בבנסקו רגועים יחסית למקומות תיירותיים אחרים. אך מה שמאפיין אותם במיוחד הוא ההופעות החיות הנמצאות בכל מקום. הבר ה”רועש” ביותר הוא האמיגוס, שם תמצאו להקת קאברים בעיקר לשירי הרוק הקלאסי, ובריטים שיכורים צועקים ומרוחים על הרצפה. הסולן מוריד אחרי כל שיר צ’ייסר של כביכול ויסקי. מלבד האמיגוס ניתן למצוא את מועדון האוקסיג’ן (Oxygen). זהו מועדון תת קרקעי עם אווירה אינטימית. בשיא העונה המקום מלא אך במהלך הביקור שלנו הוא היה כמעט ריק. פגשנו שם כמה מלצריות, קצת ישראלים ובריטי אחד שיכור שנפל וקם כל הזמן. אם מישהו חשב אחרת, המלצריות אינן בנות המקום. אחת מהן סיפרה כי היא בכלל מוורנה (עיר חוף מהצד השני של המדינה). היא תיארה את חייה בכך ש”בקיץ אני בבורגס איפה שכל הטירוף קורה ובחורף אני בבנסקו”. לרוב היא נתקלת בישראלים בשני המקומות והציגה את ההבדלים “בקיץ הישראלים יותר בעייתיים. הם באים לעשות בלאגן, לשתות בהגזמה ופה יש הרגשה של יותר בגרות. הישראלים בבנסקו רגועים יותר ונחמדים יותר, הם עדיין כיפיים”. ובכל זאת היא סיפרה כי היא מעדיפה את החום של בורגס. כמובן שתוך כדי השיחה הדי ג’יי שם לנו את הלהיט הישראלי “טודו בום” ואף הפתיע ב”א-יידישע ראסטה מן” של נצ’י נצ’. ישראל זה שם (מתברר).
היה גם סקי
הגונדולה נפתחת בשעה שמונה וחצי בבוקר ונסגרת חמש בערב. אותנו הזהירו בעיקר מהתורים הארוכים שמצפים לנו, אך הדבר לא קרה (לא בשלב הזה של העונה בכל אופן). עלינו במהרה ושוב שמענו שפה מוכרת. קבוצות רבות של ישראלים הסתובבו שם, בכל מקום שאתה הולך אתה שומע רק עברית. באתר ישנם כמה ביתני עץ שניתן לרכוש בהם קפה, בירה או אוכל במחיר המתקרב לשל הארץ. הביתנים מפוזרים בין המסלולים השונים. ישנם כמה מדריכי סקי הדוברים עברית ושפות נוספות אך המחיר שלהם נוסק עד כ-200 לבה לשעתיים. למזלי, הייתי עם חבר מנוסה שהחליט ללמד אותי ואת השאר כיצד לגלוש, למרבה ההפתעה סיימנו ללא פציעות מיוחדות.
בבנסקו קיימים 14 מסלולים. המסלולים מחולקים לכחולים (מתחילים), אדומים (בינוני) ושחורים (למנוסים). הטרום מתחילים יהנו מגבעה קטנה (כ-20 מטר) שם יוכלו ללמוד את הבסיס לסנובורד וסקי.
