“חיילים חדשים נכנסו לפלוגה ונסעו בנגמ”שים, אחד החיילים החדשים זרק שקית של במבה. ברק, שנסע בנגמ”ש מאחור ראה את השקית נזרקת, ההתנהגות לא היתה מקובלת עליו. ברק החליט לעלות בקשר בצעקה מול אחד מחבריו הקרובים בפלוגה למרות שידע כי מדובר בחייל חדש, “למה זרקת את שקית הבמבה?!”. חברו הקרוב, לא הבין למה ברק צועק וחיכה לשאול את ברק ברגע שהתרגיל ייגמר. כשהתרגיל נגמר הוא פנה אליו ושאל: “תגיד, למה צעקת עליי? אתה יודע שזה לא הייתי אני, זה היה אחד החיליים החדשים”. ברק ענה, “אני יודע שזה לא היית אתה, אבל רציתי לגרום לחייל החדש להבין שהוא עשה טעות ושעדיין ירגיש רצוי בפלוגה” (סיפור על ברק ז”ל מפי אחיו אלירן).
זהו סיפור אחד מני רבים על דמותו של ברק רפאל דגורקר ז”ל. ברק התגייס לפני ארבע שנים לגדוד 710 של הנדסה קרבית כחייל מילואים ב”צוק איתן”. במהלך שהייה בשטחי כינוס צבאיים והכרזה על הפסקת אש הומניטרית, נורתה קטיושה מרצועת עזה לכיוון צומת סעד. ברק, שסיים משמרת שמירה, רץ לכיוון הנגמ”ש ונפצע מרסיסי הקטיושה שהתפוצצה. הוא הצליח להציל את חברו במהלך נפילת הקטיושה, אך נהרג במקום.
אחיו הקטן של ברק, אלירן דגורקר, בחר לשתף את סיפורו. “ברק היה האח הגדול שלי הוא היה מודל לחיקוי, בתור אח קטן תמיד היה לי את ברק. כחייל התגייסתי לאותו החיל (הנדסה קרבית), בחרתי לטייל באותו מקום שהוא טייל בו אחרי הצבא. קשה לי להסביר מה ברק היה בשבילי, הוא היה אח גדול במלוא מובן המילה. משקיען וחדור מטרה. הוא סיים תואר במשפטים והתקבל כעורך דין במהלך ההתמחות עוד לפני שעבר את הבחינות לשכה, הוא היה עוזר למשפחות נזקקות, לאנשים שהיו צריכים עזרה בשכונה”.
את הבשורה הקשה קיבל אלירן כששהה אצל בת זוגו במהלך צוק איתן. “בשעה שלוש לפנות בוקר, אבא שלי התקשר אליי ואמר לי ‘ברק נהרג’. לא הייתי בבית. ההורים שלי שמעו את הבשורה כשהם היו לבד. אחי, שהיה גם בשטחי כינוס סמוך לעזה קיבל את הבשורה על אחי”.
פעמים רבות, ההתמודדות עם האבל המשפחתי גורמת לאחים שכולים לקחת אחריות בתפקוד הבית, אלירן ואחיו סהר התמודדו עם האחריות העצומה לצד האבל האישי שלהם. “רצינו כמה שיותר להוריד מההורים שלי, הם לא תפקדו, אמא שלי בכתה המון. אבא שלי פשוט לא הגיב. הם היו שבורים. התחלנו להתגלגל עם המציאות החדשה ללא ברק. דאגנו להורים, עשינו תורנות שבתות במהלך שנתיים, שבת אני בבית, שבת אחי בבית”.
“להיות אח שכול זה לחשוב על ברק כל הזמן, לדמיין איך היתה נראית המשפחה שהוא היה מקים. זה לקלוט שאני יותר מבוגר ממנו והוא עדיין בן 27. זה להתחתן ולהביא לעולם ילדה ולדמיין איזה דוד הוא היה. זה להישבר, ולזכור שהוא תמיד דוחף קדימה”.
אלירן מתאר את דמותו של אחיו ברק דרך עיניו, עיניים של האח הקטן שראה באחיו הגדול כמודל. “כשההורים שלי מדברים על ברק הם אומרים דברים כמו קבלת האחר ושמירה על ארץ ישראל. אני רוצה שיזכרו שהוא פשוט היה בן אדם טוב, הוא תמיד רצה לעזור. הוא לא חשב על טובתו האישית. תמיד הערצתי אותו כאח קטן, הוא הצליח לגשר בין אנשים, איכשהו חברים שלו מהצבא חברו לחברים מהתיכון, עוד לפני שנהרג. הדבר שאני לוקח מברק זה לא לוותר. הייתי סטודנט ולא רציתי יותר להמשיך. באיזה שהוא שלב, חשבתי על הדרך שברק עשה. אני לוקח ממנו את זה שתמיד צריך להתמיד, לעבוד קשה ולהשיג את המטרה”.
אחות שכולה לאח קטן
“אני זוכרת שעוז היה בתחרות ניווטים והוא זכה מקום ראשון. כשנערך טקס הסיום, עוז היה צריך לעלות על הפודיום. הוא פשוט לא הגיע כי לא הסכים לעלות עליו, הכבוד לא עניין אותו. שמענו את הסיפור רק אחרי שעוז נהרג. זה היה עוז” (סיפור על עוז ז”ל מפי אחותו אודיה).
סיפורה של אודיה מתחיל בגיל 16, בו ישנה התאהבות ראשונית והתבגרות. אך במקום התרגשות של גיל ההתבגרות, אודיה איבדה את אחיה עוז בפיגוע ירי בגוש עציון. ב-16 באוקטובר 2005, עוז בן מאיר נהרג מאש שירו עליו מחבלים בזמן שעמד בתחנת האוטובוס בכביש גוש עציון. הוא היה בן 15 במותו. “אחי עוז היה קטן ממני בשנה וחצי. לאורך השנים היה לנו קשר של אחים, שגרתי. הוא היה נער מאד מוכשר, בכל תחום של ספורט, קיבל מדליות ארציות. אך לצד כל זה היה מאד צנוע, עדין ורך. הקשר שלנו התפתח יותר ויותר, התחלנו לגלות קשר חדש, של חברים. הוא נהרג יום לפני יום כיפור, ובפיגוע הירי נהרגו שלושה ישראלים והוא היה ביניהם”.
בפעם הראשונה שאודיה שמעה שאחיה נהרג, היא שמרה בבית על אחיה הקטנים. “הייתי בבית, והתחילו כל מיני טלפונים מוזרים, אנשים התחילו להגיע הביתה. אף אחד לא אמר לנו שהוא נהרג. הביאו לנו יותר ויותר פרטים, אמרו לנו שהוא נפצע. ההורים שלי לא היו בבית, הייתי לבד. הבנו שהוא נהרג”.
גם במקרה זה, אחריות הבית נפלה על האחות השכולה. אודיה כאחות בכורה, לקחה את הפיקוד בבית. “זו היתה תקופה ארוכה ולא רק במהלך השבעה. הרבה אמרו לי ‘תשמרי על אבא ואמא’, זה הכעיס אותי כילדה. אני בשבר הכי גדול של החיים שלי, ואני צריכה שישמרו עליי”. אודיה מתארת את תפקיד האחות השכולה לבין תפקיד הנערה המתבגרת, מהפך שקרה בין רגע: “לא היה צריך יותר מרגע. פתאום כל החוויות של ילדה בת 16 לא עניינו אותי בכלל. הדבר היחידי שהגדרתי את עצמי היה שכול, לקח לי זמן לבנות את עצמי לא כאחות שכולה, אלא כאודיה שחוותה שכול”.
למרות גילו הצעיר, עוז השפיע על אנשים אחרים בזכות קסמו האישי. “עוז הוא עוז וענווה, זה השם והמהות שלו. העוז, העומק, החוסן הכוח. ענווה שפשוט מאפיינת אותו”, אומרת אודיה.
