מאת זינה איחייב
“מורכב להיות בחדר קטן כבר יותר משבעה חודשים עם ילדה בת שנתיים ותינוק בן שלושה חודשים. רחוק מהמציאות שאני רגיל אליה”, מספר ניר וקנין, סטודנט בשנה ג’ במחלקה לתקשורת בספיר שנאלץ לעזוב את ביתו בשדרות ולעבור עם אשתו ושני ילדיו הקטנים למלון באילת. בריאיון למערכת ספירלה הוא מספר על הקשיים שלו במלון וכיצד הם משפיעים על חייו האישיים ועל לימודיו.
איפה ה-7 באוקטובר תפס אותך?
“בבית שלי בשדרות עם הילדה הקטנה שלי ואשתי שהייתה בהיריון מתקדם. 6:30 בבוקר הייתה אזעקה ראשונה, ואנחנו שומרי שבת אז לא ידענו בכלל על המצב. האפליקציה של צבע אדום פעלה והקריאה את כל שמות היישובים, אז הבנו שיש אזעקות בכל הארץ. המחשבה הייתה שצה”ל עשה פעולה, הוריד מישהו מהחמאס או הג’יהאד והם כביכול נוקמים”.
בעקבות המלחמה נאלצת לעבור זמנית לאילת עם אשתך, הילדה והתינוק שנולד. איך אתה מסתדר בתקופה זו?
“שאלה מורכבת כמו התשובה שלה. בהתחלה יצאנו משדרות באופן עצמאי, נסענו למלון באילת ושילמנו עליו לשלושה ימים. אחרי שלושה ימים לא ידענו מה לעשות, כי המלחמה ממשיכה ועברנו למלון זול יותר בשל קושי במימון. לאחר שבוע מהלחימה פנו אלינו שנישאר במלון שאנחנו נמצאים בו והמימון יהיה על חשבון המדינה”.
וקנין מוסיף: “כל הדברים האלו ביחד גורמים למצב מורכב. גם המרחק מהמשפחה, מהחברים, מהמכללה. כשאני בשדרות אני מניע את האוטו ושתי דקות אני אצל אמא שלי או במכללה, בקלות. עכשיו, אני צריך לנסוע שלוש שעות וחצי, לא פשוט”.
למה אתם לא חוזרים לשדרות?
“לפני המלחמה הילדה שלנו שהתה במעון בקיבוץ ארז, שזה הגב של עזה. כרגע אין אף אחד בקיבוץ ולכן הגנים סגורים”. לפי דבריו, הגנים בשדרות מלאים: “האופציה הייתה לרשום אותה למסגרת באילת”.
אתם נמצאים במלון לבד, או שיש אתכם חברים, משפחה?
“רק אנחנו. בהתחלה היו במלון הרבה אנשים מפונים משדרות. אך לא מזמן כולם חזרו לבתיהם. נשארנו רק אנחנו ועוד שלוש משפחות בערך, במלון רויאל גארדן”.
איך אתם מעסיקים את עצמכם ואת הילדים ביומיום?
“קודם כל יש במלון מקום שנקרא ילדודס. יש במקום משחקים, הצגות והפעלות. אנחנו יוצאים לפעמים לטייל בקניון. מ-12:30 עד השעה 14:00 יש ארוחת צהריים במלון, אז אנחנו הולכים לאכול. בערב אוכלים ארוחת ערב ואז מארגנים את הילדים לישון. ככה בערך כל יום”.
אתה ואשתך עובדים מאילת?
“אשתי לא עובדת כרגע כי היא בחופשת לידה, עד החודש הבא. אחר כך היא תחזור לעבודה שלה, אבל דרך הזום. היא עובדת סוציאלית. בקשר אליי, אני עובד. יש לי עסק של שיווק דיגיטלי, לקדם זמרים ביוטיוב”.
הלימודים בסמסטר ב’ חזרו להיות פרונטליים בחלק מהימים. כמה פעמים בשבוע אתם לומדים פרונטלית?
“במסלול שאני נמצא בו, בשיווק, לומדים פרונטלית בימי ראשון, אבל מתחילת הסמסטר לא נכחתי במכללה בכלל”.
איך המצב הביטחוני משפיע על הלימודים שלך?
“עצם זה שאני מפונה זה משפיע לרעה. אני לא יכול לקום בשלוש וחצי לפנות בוקר כדי להגיע בשמונה בבוקר למכללה בימי ראשון וגם להשאיר את אשתי עם שני ילדים במלון. בנוסף, קשה מאוד גם ללמוד מהזום, כי אני נמצא בחדר קטן עם כל המשפחה ואי אפשר באמת ללמוד”.
“אני חייב לקחת את הילדה לאכול צהריים, אחרת לא יהיה לי אוכל לתת לה”
גם הארוחות במלון משפיעות על הנוכחות של ניר בשיעורים: “השעות של הארוחות קבועות ולא תמיד ניתן להתאים את השיעורים לשעות הארוחה. אני גם צריך לעזור להאכיל את הילדה. אני חייב לקחת אותה לאכול צהריים, אחרת לא יהיה לי אוכל לתת לה. בערך מ-12:30 עד 14:00 אני עוזר להאכיל, לקלח ולהרדים אותה. לא בא בחשבון להשאיר את הילדה רעבה בזמן שיש שיעור, ולאכול כל הזמן בחוץ זה לא פתרון”.
וקנין מוסיף: “אני לא באמת מחליט על סדר היום שלי, במיוחד כשיש לי ילדים קטנים. זה מורכב, במיוחד שהנוכחות בשיעורים היא חובה ואני לא תמיד יכול להיכנס לשיעור. נגיד בסמסטר א’ לא הייתה נוכחות חובה ויכולתי להשלים בזמן שלי, כי היו הקלטות של זום. עכשיו יש דרישת נוכחות חובה וזה מקשה על המצב”.
“כשהחלטתי ללמוד לתואר, אמרתי שאלך עד הסוף. לא ויתרתי לעצמי למרות כל האתגרים. הנחישות נשארה אותה נחישות”
איך אתה משלים את החומר שמועבר בצורה פרונטלית?
“הייתה לי שיחה עם יובל גוז’נסקי, ראש המחלקה. ניסו להתחשב ולבוא לקראתי. אז סוכם שבימי ראשון אעלה דרך הזום בזמן שהכיתה לומדת. כלומר השיעורים יועברו לי באופן היברידי“.
מה אתה מקווה שיקרה בעתיד הקרוב?
“קודם כל שהחטופים יחזרו הביתה. כמובן, אני רוצה לחזור למציאות שלי, לבית שלי, למשפחה ולחברים. למכללה אני חושב שכבר לא נחזור כי תכף הסמסטר ייגמר, וזה עצוב כי זו השנה הכי חשובה לדעתי”.
מה נותן לך כוח להמשיך למרות האתגרים?
“הנחישות. כשהחלטתי שאני הולך ללמוד תואר, אמרתי שאלך על זה עד הסוף. לא ויתרתי לעצמי למרות כל האתגרים והמצב שלא עזר לסיטואציה. הנחישות נשארה אותה נחישות”.
