מאת ליאור לוי
בשבעה באוקטובר, בחופשה שבין שנה ב’ לשנה ג’ ללימודיי כסטודנטית לתקשורת במכללת ספיר, הייתי בפנמה. בעודי יושבת עם חבריי אחרי ארוחת שישי (אצלנו עוד היה שישה באוקטובר) ולפני מסיבה, קיבלתי התרעות רבות של צבע אדום בפלאפון. “תקשיבו, משהו קורה בארץ”, אמרתי. “תמיד קורה משהו בארץ”, הם הגיבו בזלזול.
לא עברו שתי דקות וקבוצת הווטסאפ של קיבוץ מפלסים שבו אני גרה התחילה לעבוד ללא הפסקה: “מה אלו היריות האלה?”, “כולם להישאר בממ”ד”, “תנעלו את הדלתות”. ואני? באמצע התקף חרדה. בזמן שדיברתי עם המשפחה בארץ קיבלתי את הסרטון המפורסם של הטנדר בשדרות.
החיים לאחר שבעה באוקטובר היו מלאים כאב וגעגוע. איך אפשר להמשיך כשהבית שבנית לעצמך הוא אזור צבאי, החברים שגדלת איתם ואלו שהכרת לאורך החיים אינם?
חברה שלי התקשרה אלינו כשהיא בורחת מפסטיבל הנובה, חברים שלי מהבית היו נעדרים ויובל סלומון ז”ל, החבר הכי טוב שלי שגר בכפר עזה ואיחלתי לו כמה שעות לפני מזל טוב לא עונה. לא ישנתי כל הלילה, יצאתי מהחדר לחוף שקט. אנשים בוכים ושקט, רק רעש הגלים נשמע. ואז הגיעה ההודעה הנוראית מכל שגרמה לי ליפול על הרצפה בבכי וצעקות ולחזור ארץ: חבריי צורי סעידי ז”ל, אביעד הלוי ז”ל ועמרי רם ז”ל נרצחו.
הטיסות לארץ התבטלו ובזכות התערבותו של משרד החוץ ששכר מטוס שיטיס את המטיילים שבקבע ובמילואים חזרה לארץ, הצלחתי לחזור לאחר חמישה ימים. תוך כדי גיליתי שסרן במיל’ יובל הליבני ז”ל, המדריך שלי מהצופים, נהרג בצומת שער הנגב. הגעתי לשבעות של חברים שלי ובאותו ערב כבר עליתי על מדים ונסעתי למילואים. יובי (יובל סלומון), החבר הכי טוב שלי, עדיין הוגדר נעדר, ובליבי ידעתי שהוא נרצח, אך לא יכולתי להאמין בזה. יום לאחר מכן הודיעו באופן סופי שהוא נרצח בשכונת הצעירים בכפר עזה לאחר שנלחם במחבלים.
החיים לאחר שבעה באוקטובר היו מלאים כאב וגעגוע. איך אפשר להמשיך כשהבית שבנית לעצמך הוא אזור צבאי, החברים שגדלת איתם ואלו שהכרת לאורך החיים אינם? עברתי לגור עם ההורים ולא התפניתי עם קיבוץ מפלסים – כי אחי נמרוד נכנס לעזה והרגשתי שאני לא יכולה להשאיר את המשפחה לבד. לאורך כל הזמן ועד היום אני משרתת במילואים. תחילה לא חזרתי לעבודתי כמשווקת הופעות בחברת ייצוג האמנם “כספית” – כי גם עולם התרבות נדם באותם ימים.
המלחמה הזו שאבה אותי, ולמרות הכאב הבלתי נפסק, בדצמבר חזרתי לעבוד תוך כדי המשמרות במילואים, ללא הרבה שעות שינה, אבל עם המון מוטיבציה להשתקם ולשקם
לאורך הזמן, הגעגוע לקהילת מפלסים והצורך לחזור לשגרה כלשהי היו חזקים. המלחמה הזו שאבה אותי, ולמרות הכאב הבלתי נפסק, בדצמבר חזרתי לעבוד ב”כספית” תוך כדי המשמרות במילואים, ללא הרבה שעות שינה, אבל עם המון מוטיבציה להשתקם ולשקם. אחי נמרוד, מפק”צ בעורב נח”ל, איבד הרבה חברים ומפקדים מהיחידה שלו. קצת אחרי שיצא להפוגה מעזה הוא שלח לי הודעה שמחפשים מנהלת סושיאל לעמותת “ידידי סיירת עורב נח”ל”, באותו היום שלחתי הודעה, והתחלתי את אחת המשימות הכואבות אך המרפאות במלחמה הזו.
עמותת ידידי סיירת עורב נח”ל הוקמה בשנת 2013 לתמוך בחיילי היחידה בסדיר ובמילואים, במשפחות השכולות ובפצועים. עם פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, הרחיבה העמותה את פעילותה והיא תומכת בלוחמיה בשדה הקרב. כחלק מעבודת העמותה הוקמה אמל”חיה שבה נאסף ציוד ללוחמים בסדיר ובמילואים, ונתפרו שיפצ”ורים שיקלו עליהם בשדה הקרב.
העמותה כולה פועלת בהתנדבות – מהמנכ”ל ועד המתנדבים בקצה. כיום יש שמונה מתנדבים בעלי תפקידים ובוגרי היחידה מתנדבים באופן קבוע. בנוסף, החל הקשר מול המשפחות השכולות וחיזוקן, והתחזקו הקשרים מול היחידה שבזמן הזה עדיין לוחמת בעזה. התפקיד שלי היה להעלות את רמת המעורבות וליצור עניין ברשתות החברתיות תוך יצירת חשיפה לפעולות העמותה, אך המשימה העיקרית שלי הייתה ההנצחה.
גבורת לוחמי החפ”ק
תשעה חיילים נפלו מסיירת עורב ועוד ארבעה בוגרים במלחמת חרבות ברזל, ולא היה מי שיספר את סיפורם כיוון שהיחידה נכנסה ללחימה. לכן החלטתי לדבר עם עם ההורים והאחים כדי לקבל מושג על הרגעים האחרונים של כל אחד מהלוחמים. רוב הנופלים נפלו במוצב סופה שם נלחמו בגבורה עד שכבר לא יכלו. שני סיפורים נגעו בי במיוחד. האחד הוא סיפורם של מפקדו של אחי נמרוד, רס”ן רועי צ’אפל ז”ל, סמ”ר תומר יעקב מזרחי ז”ל ורוני איזייב (הניצול היחיד) – לוחמי חפ”ק המ”פ שלחמו בקיבוץ סופה וחולית. מדובר בסיפור על גבורה יוצאת דופן קצין ושני חיילים, שניהלו לבדם תוך כדי לחימה גזרה שלמה.
הסיפור השני הוא סיפורם של סמ”ר עמית מוסט ז”ל וסמ”ר אופיר מלמן ז”ל, שניהם היו חובשים ביחידה. הצוות שלהם נשאר שבת ובעת המתקפה על מוצב סופה הם יצאו לטפל בפצועים. כשקיבלו הנחיה להיכנס לחדר אוכל (המקום המוגן היחיד שהיה במוצב) הם נכנסו לרגע, אבל לא יכלו להיות עם המחשבה שיש פצועים בחוץ. הם יצאו לטפל בפצועים ונהרגו תוך כדי טיפול בהם.
לאורך כל הזמן כמנהלת הדיגיטל בהתנדבות של העמותה אספתי סיפורים, תמונות ושירים והעליתי אותם לרשתות החברתיות ולאתר העמותה. הכרתי 13 משפחות שאיבדו את היקר להן מכל. באחד הימים הגעתי למשפחת מוסט לראות את החדר של עמית ונוכחתי לריק שנפער בחייהם של הוריו וזוגתו לאחר מותו, ריק שמפלח את הלב. בחלק מפעילויות העמותה המשפחות שיתפו פעולה באופן מלא, בעיקר בכל הקשור להנצחה, מה שגרם לי להחליט שעד יום הזיכרון לא יהיה שם של חייל או בוגר של סיירת עורב שהסיפור שלו לא יהיה ידוע.
כשהגיע יום הזיכרון חוויתי את הכאב האישי שלי ואת כאב המשפחות השכולות. דיברתי בטלפון עם המשפחות, התכתבתי איתן, ניסיתי לחבק עד כמה שניתן ביום שכזה. יחד עם חגית פלס, אימו של רועי פלס ז”ל (מפקד צוות בעורב נח”ל שנפל בצוק איתן), הקמנו בחוף גורדון בת”א יער זיכרון לחללי היחידה. אלפי אנשים עברו, קראו את סיפורי הנופלים ולקחו חלק בטקס לזכרם. הסרטון שהרצתי ברשתות על הנופלים זכה לכ-40 אלף צפיות.
המשפחות שהפכו למשפחה
ב-21 ביוני העמותה של עורב נח”ל חברה לעמותה של סיירת נח”ל ולעמותה של הפלחה”ן וביחד הן יזמו אירוע למשפחות השכולות – עלייה להר קנאים. לוחמים המסיימים את מסלול סיירת הנח”ל חותמים אותו בעלייה להר קנאים שבערד. המחשבה מאחורי האירוע שיזמו העמותות היא שבהר קנאים המשפחות יוכלו להרגיש ולהבין את תפקיד הלוחם ואת מה שעבר על ילדיהם במהלך המסלול יותר מכל מקום אחר. זהו המקום שאליו הלוחמים שואפים להגיע.
ההתכנסות הייתה סביב השעה שתיים בלילה. את הערב ליווה קייטרינג והייתה הופעת זריחה של אהוד בנאי. מפקד הסיירת, סא”ל נאור בובליל, נאם בשידור ישיר מעזה, ולאחר מכן התחלנו לטפס. החוויה על ההר הייתה יוצאת דופן. המשפחות התרגשו, בכו, שמעו את השירים שהילדים שלהן אהבו, וקיבלו חיבוק מהלוחמים ומהחברים לשירות שהצטרפו לעלייה.
אני עליתי להר עם תמונה של יובל סלומון ז”ל, שמעבר לזה שהוא היה חבר טוב שלי הוא גם היה בוגר של היחידה. משפחתו לא הגיעה, אך הרגשתי שאני צריכה לעלות עם התמונה שלו. הוא עצמו מעולם לא עלה להר כי הצטרף לסיירת מאוחר יותר בתפקיד הרס”פ. צילמתי את התמונה שלו בזריחה על ההר וכתבתי לאביו: “יובל עלה את ההר”. הוא השיב לי: “עשית את זה, ריגשת אותנו מאוד”.
השבעה באוקטובר לא הכה רק בי, העוטף שהוא הבית התפרק ועדיין מפורק. איבדנו חברים, משפחות, ילדים בדמויות חיילים, אנשים כל כך טובים. כל כך הרבה סטודנטים התגייסו למילואים, נותנים את הלב והנשמה בלחימה בדרום ובצפון, משפחות מחכות לעסקת חטופים כדי שיקיריהן יחזרו, אין אחד שהיום הנורא הזה לא נגע בו. הכאב הוא כל כך רחב ולאומי שלפעמים אני מרגישה שאין מקום לכאב האישי. ואולי זה גם מה שהביא אותי לא לעצור, ולא להוריד רגל מהגז, אני מרגישה שאי אפשר להוריד רגל מהגז, ושהריפוי הכי קטן יצמח לריפוי גדול.
