מאלבום הטורקיז שניצל מהבית בכפר עזה ניבטות תמונות מילדותה של ארן גורן ז”ל, בוגרת מסלול עיתונות במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, שנרצחה יחד עם אימה טובה במתקפת הטרור על הקיבוץ בשבעה באוקטובר, כשהייתה רק בת 33. ברבות מהן הן מופיעות יחד, מחויכות, עם דמיון חיצוני מופלא, ולדברי הקרובים להן – גם דמיון פנימי עמוק. “ארן הייתה מיני-טובה”, משתפת מיקא, גיסתה של ארן. “היו תקופות של ירח דבש ביניהן, והיו תקופות שהן היו ראש בראש – ככה זה כשאתם אותו בן אדם. וכמה שארן הייתה אדם עסוק, פעיל ותזזיתי – כשאמא שלה הייתה צריכה ממנה עזרה בקייטרינג המשפחתי – היא הייתה מתייצבת”.
בשנת 2013 למדה ארן תקשורת במכללת ספיר. כשהייתה צריכה להעלות פרויקט גמר עיתונאי ובחרה בנושא האפייה – שקשר אותה לקייטרינג המשפחתי של אימה ולאהבה המשותפת לאוכל – המנחים הטילו ספק בבחירה: “היא הייתה מבריקה, החומר שממנו עשוי עתידה של העיתונות”, מספרת ד”ר הגר להב, ראש המסלול דאז. “כששמעתי שהן בחרו בנושא הזה, התאכזבתי. שתי נשים כל כך מבריקות, איכותיות, מצטיינות. אפייה?! לא חבל כשהן יכולות לעשות משהו חברתי ומשמעותי? הן היו נחושות, ובסוף, למרות שכרעיון זה היה מאכזב, הן הצליחו להפוך את זה לעבודה עיתונאית מדהימה. הן עשו תחקיר על קמח, ליוו סדרת טלוויזיה וגילו ממצאים על המעורבות של נשים בתחום, הצליחו להגיע לאופים מפורסמים שנעלמו. הרגישו שזה מונע אצלן מתשוקה”.
ארן ושותפתה לפרויקט גל אייל קיבלו באותה השנה את הציון הגבוה ביותר מהשופטים שכתבו עליו, בין היתר “אתר ללקק את האצבעות״ וכתבות ממנו אפילו התפרסמו באקסנט וב”לאשה”. הן גם הקימו דוכן עם מאפים בהמשך, שנשאו את הלוגו של הפרויקט.
המקום שהקשר עם טובה תפס בחייה של ארן נכח בפרויקט. “זה היה פרויקט מאוד חם, אם הייתי צריכה לנחש לא הייתי חושבת שזה פרויקט שנעשה על ידי שתי סטודנטיות צעירות”, מוסיפה להב. “היה בו משהו חם, של ‘מאמא’ כזה. והמאמא בסיפור הייתה טובה, אמא של ארן, שהייתה מאוד מורגשת ונוכחת בפרויקט הזה. ארן הייתה עושה עלינו את הניסויים מהמתכונים בפרויקט ולאורך העבודה עליו הייתה מביאה לנו עוגיות מאמא טובה”.
גל אייל, שותפתה של ארן בפרויקט, מספרת בדמעות: “היא הייתה הכי מוכשרת במסלול. לאורך כל הפרויקט היא אמרה ‘אמא שלי תמיד אומרת ש…’, ומספרת בדיחות טובה כאלה, שיש בהן מן ההומור השחור. לא הייתי עוברת בלעדיה את המסלול, חלקנו התרגשות מכל הצלחה שלנו”.
“היא עבדה בשיקום אסירים משוחררים והייתה מנטורית של קרוב ל-40 אסירים, שזה המון. כל אחד ואחד מהם הרגיש שהוא היחיד שהיא מטפלת בו. רבים מהם הגיעו בשבעה לומר לנו כמה החזרה שלהם לתפקוד היא רק בזכותה”
למרות שהוצעו לארן תפקידים בעולם התקשורת, היא בחרה לעבוד בתחומים חברתיים. “היא עבדה בשיקום אסירים משוחררים, בעמותת קאמבק. היא בנתה מערך של שיטת שיקום שעד היום משתמשים בה”, מספרת אחותה, נועה פורד. “היא הייתה מנטורית של קרוב ל-40 אסירים, שזה חריג, זה המון. לצורך ההשוואה למנהל שלה היו אולי עשרה. כל אחד ואחד מהם הרגיש שהוא היחיד שהיא מטפלת בו. רבים מהם הגיעו בשבעה לומר לנו כמה החזרה שלהם לתפקוד היא רק בזכותה”.
נועה מוסיפה: “היא עזרה לקדם חוק עם ח”כ פינדרוס שבסופו של דבר עבר, לדחיית תשלום חובות חצי שנה אחרי השחרור – שיאפשר לאסירים להוציא תעודת זהות חדשה ולהתחיל לנסות למצוא פרנסה כשהם משתחררים כדי לשלם את החובות שלהם. כשהלכתי לכנסת, התמונה הראשונה שעלתה לי בראש זו התמונה שהיא צילמה כשהיא התרגשה להגיע לשם בפעם הראשונה, כשקידמה את החוק הזה”.
השבעה באוקטובר קרה שמונה שנים אחרי שארן הגישה את פרויקט הגמר. ארן נשארה בכפר עזה כדי לעזור לאימה עם הקייטרינג. “הייתה אמורה להיות עפיפוניאדה בקיבוץ, ואמא הייתה אחראית על הכיבוד. ארן לא הרגישה טוב ובכל זאת בחרה להישאר לעזור, וזה לא היה משהו חריג אצלה. זו הייתה היא. באיזה מובן ניחם אותנו שארן הייתה שם, אמא שלי לא הייתה נכנסת לממ”ד – היו לה מכשירי שמיעה.
“הספקנו להריץ עוד איזו בדיחה טיפשית בקבוצה המשפחתית, הווי הכחול האחרון מהן היה בשעה 07:04, וזהו. מאז לא היה יותר קשר איתן. כבר התחלנו לשלוח הודעות של ‘למה אתן לא עונות, תענו’ – ואז התחילו השמועות שיש מחבלים, ופחדנו להתקשר אליהן. בסביבות השעה 10 דיווחו בחדשות שאופיר ליבשטיין (ראש המועצה האזורית שער הנגב) נרצח, והוא מהשכונה של אמא שלי בכפר עזה, ובשלב הזה הבנו שהן לא איתנו, כי אחרת הן היו עונות, הן היו מוצאות דרך”.
המשפחה משתפת בקשיי היום יום שאחרי הזוועה. “אנחנו מעבירים את השנה האחרונה בהרבה מאבקים כי המדינה כמעט לא מכירה באחים שכולים – במיוחד אם הם מעל גיל 18”, משתפת פורד. “מעבר לטיפולים נפשיים לא מקבלים שום דבר, ומאחר שאבא שלנו נפטר ואמא שלנו נרצחה בפעולת איבה, אנחנו לא זכאים לשום דבר מעצם היותנו יתומים, לעומת כאלה ששני ההורים שלהם נרצחו בפעולת איבה, שהם מקבלים זכויות דומות לשל אלמנה – קצבה חודשית של כמעט 10,000 שקלים, סל שיקום, הרבה מאוד דברים שאנחנו בתור כאלה שהתייתמו באותו יום ‘רק’ מהורה אחד ואיבדו אחות לא זכאים, למרות שבפועל אנחנו באותו מצב”.
“אנחנו רואים משפחות שהתפרקו מהשבעה באוקטובר, אנשים שלא מצליחים להוציא את הראש מהמיטה, וזה בסוף הפסד של המדינה ושל המשק היצרני שלה”
אך למרות הקשיים בשיקום, חשוב למשפחה להפיץ את סיפורן של טובה וארן: “חשוב שאנשים יכירו שהייתה בן אדם כזה בעולם, שהייתה באמת קרן אור של יופי, טוב, צדק ואהבה”, אומרת פורד. “היא הייתה מסוגלת לראות אנשים כמו שהם ולהתייחס לכל אחד לא משנה מאיפה הוא בא ומה הוא עשה, וזה היה מדהים – היא אף פעם לא גרמה לאסירים להרגיש פחות טובים, היא האמינה בהם שהם מסוגלים – והאמינה שזה גם טוב לחברה שהאנשים האלה יחזרו.
“עכשיו אנחנו רואים משפחות שהתפרקו מהשבעה באוקטובר, אנשים שלא מצליחים להוציא את הראש מהמיטה, וזה בסוף הפסד של המדינה ושל המשק היצרני שלה – כי זה אומר שבעתיד יהיו הרבה יותר אנשים שיצטרכו לקבל תמיכה מהמדינה, ואלה יהיו תקציבים הרבה יותר גדולים מאשר לעזור להם עכשיו. הזעקה היא שיראו אותנו עכשיו, שיעזרו לנו בזמן, כדי שלא ניפול”.
