“תמיד מדברים עלינו כאילו גאלו אותנו – הביאו אותנו, הוציאו אותנו, עשו לנו וקידמו אותנו, תמיד זה הפעלים האלה. ואז כשאתה ילד, זה הסיפור שאתה שומע, מדינת ישראל החזקה הביאה את יהודי אתיופיה במטוסים, נחתה בסודאן, יהודי אתיופיה נכנסו למטוס בלילה והמטוס נחת בארץ. לילה, חושך, אנשי המוסד, השייטת והכל. זה מאוד כזה ציורי ומדהים ויפה, אבל איפה יהודי אתיופיה בסיפור הזה? איפה הם? הם לא שם בכלל, הם בכלל לא בנרטיב. אנחנו בכלל לא שם, מספרים את הסיפור מעל הראש שלנו”, אומרת עו”ד רוני פנטנש מלכאי, מחברת הספר “עוצמה שחורה, יהודי אתיופיה והמסע לשוויון”.
מלכאי היא משפטנית, אשת תקשורת, פעילה ויזמית חברתית, הפועלת לקידום שוויון ולצמצום פערים בחברה הישראלית. ספרה שראה אור בינואר 2024 בהוצאת ידיעות ספרים, מגולל את סיפור עלייתה לישראל ופורש את עוצמתה של קהילת יהודי אתיופיה במסע העלייה – תוך ערעור על הנרטיב הישראלי הרווח המציג את הסיפור כמעשה חסד והצלה בלבד. דווקא כעת, במלאת ארבעה עשורים למבצע משה – העלייה המוסדרת הראשונה של יהודי אתיופיה – מתחדדת ומתחזקת הביקורת על אותו נרטיב חלקי.
מלכאי עלתה ארצה בתחילת שנות ה-80, כשהייתה רק בת שנתיים, אחרי מסע ארוך דרך סודאן. אביה היה אסיר ציון – יהודי שנכלא בשל פעילותו למען העלייה לישראל. “כשהגענו למחנה הפליטים בסודאן, הוא התחבר לדני לימור, איש המוסד הראשון שהגיע לסודאן. הוא עבד אתו במחנה הפליטים, סייע בארגון עלייה של יהודים לארץ. הלשינו עליו בשל פעילותו, והוא נכלא בחרטום למשך חצי שנה. לבסוף, המוסד שחרר אותו, והוא עלה ארצה אחרינו”.
“נרטיב של שותפות – זה הנרטיב שאני רוצה שנתחיל לדבר. בגלל שמצד אחד מדינת ישראל, המוסד, חיל האוויר, השייטת, עשו את מה שעשו, ובאמת עשו מבצעים מדהימים ויוצאי דופן. אבל מהצד השני, הייתה כאן קהילת יהודים מאתיופיה, שהיו כאן בשנות ה-60 וה-70 ונאבקו לחזור לארץ, ובלעדיהם אולי לא היו עליות, אולי לא היו מבצעים”
אך הסיפור של אביה של מלכאי ושל יהודי אתיופיה רבים שלקחו חלק פעיל במאבק לעלייה כמעט ואינו מסופר ונדחק הצידה בהיסטוריה הישראלית. במקום זאת, ממשיך להדהד נרטיב “הנס” הישראלי: מדינה שמצילה, חיל האוויר שממריא, לוחמים שפועלים בחשאי. כל אלה אכן התרחשו – אך הם רק חצי מהתמונה. “יש שני צדדים למטבע”, מסבירה מלכאי, “נרטיב של שותפות. זה הנרטיב שאני רוצה שנתחיל לדבר. ולמה שותפות? בגלל שמצד אחד מדינת ישראל, המוסד, חיל האוויר, השייטת, עשו את מה שעשו, ובאמת עשו מבצעים מדהימים ויוצאי דופן.
“אבל מהצד השני, הייתה כאן קהילת יהודים מאתיופיה, שהיו כאן בשנות ה-60 וה-70 ונאבקו לחזור לארץ, ובלעדיהם אולי לא היו עליות, אולי לא היו מבצעים. חשוב לזכור את זה. בגלל זה – זה נרטיב של שותפות. כי אם הם לא היו דוחפים והם לא היו פועלים, יכול להיות שמדינת ישראל לא הייתה מקדמת את העליות. הם הגיעו לכל ראש ממשלה, מדוד בן-גוריון. גם בתקופה של הקמת המדינה יש מכתבים שנשלחו מקייסים מאתיופיה, ששלחו לדוד בן-גוריון ואמרו לו, אנחנו יודעים, אנחנו כל כך מאושרים שהעליתם את אחינו יהודי תימן. ומה עם יהודי אתיופיה? וזה הנרטיב של שותפות. ואת הסיפור הזה אני רוצה שיתחילו לספר”.
“ב-1845, בדרך לא-דרך, נשלחה איגרת לקהילות יהודיות באירופה, מכפר יהודי באתיופיה. זו הייתה קריאה ליהודים באירופה, ‘תבואו, יש לכם פה אחים, יש פה יהודים באתיופיה, אנחנו כאן’. האיגרת הזאת התחילה את גלגלי ההיסטוריה. ובזכותה אנחנו כאן”
מלכאי מדגישה כי רבים בישראל אינם מודעים לכך שסיפור העלייה של יהודי אתיופיה לא התחיל עם מבצע משה, כפי שמספר הנרטיב הישראלי השולט. לדבריה, עוד שנים רבות קודם לכן, יהודי אתיופיה נקטו בפעולות יזומות לקידום עלייתם ארצה, בין היתר באמצעות איגרות שנשלחו “ב-1845, באמצע המאה ה-19”, היא מספרת כיצד “נשלחה איגרת לקהילות יהודיות בתפוצות באירופה, מכפר יהודי מרוחק באתיופיה, על ידי קס אבי יצחק ששלח את האיגרת, בדרך-לא-דרך, דרך נוסע שהגיע לאתיופיה, וכך אמר באיגרת: ‘כל מקדשינו חורבות. אנחנו מחכים למשיח. כמה שנים נותרו עד לבואו? למה אף אחד מכם אינו בא לכאן?’.
“זו הייתה קריאה ליהודים באירופה, תבואו, יש לכם פה אחים, יש פה יהודים באתיופיה, תבואו, אנחנו כאן. וזה מדהים לחשוב על האקטיביזם הזה שהיה בכפר יהודי מרוחק באתיופיה, ששלח איגרות ליהודים באירופה כדי להגיד להם שיש יהודים באתיופיה. והאיגרת הזאת התחילה את גלגלי ההיסטוריה. ובזכותה אנחנו כאן, ובזכותה, ובזכות עוד איגרות שהיו אחר כך. היא התחילה להניע את גלגלי ההיסטוריה והיהודים באירופה, כשהאיגרת הזו פורסמה בעיתונות באירופה, מבחינת היהודים והרבנים באירופה, זו הייתה התגשמות חזונו של ישעיהו הנביא, שמדבר על קיבוץ גלויות.
“וכמה קהילות אתם מכירה שעשו היסטוריה בשתי הרגליים? שהלכו וסיכנו את החיים שלהם, ואיבדו 4,000 איש בדרך, וצעדו למדינת אויב?” שואלת מלכאי בנחרצות. “אנחנו צעדנו לסודאן, מדינת אויב. ואנשים צעדו בידיעה שהם מסכנים את החיים שלהם. ולמרות זאת עשינו את זה. וזה אנשים שעשו היסטוריה. וזו קהילה חזקה ועוצמתית. זה אקטיביזם במלוא מובן המילה. איך אפשר להגדיר אותנו כקהילה פסיבית וחלשה? קהילות חלשות לא שומרות על היהדות שלהן יותר מאלפיים שנה.
“הרחק אי שם, מעבר להרי החושך, באפריקה הרחוקה, מנותקים מכל קהילה יהודית אחרת. לא היה לנו על מי להישען, רק על עצמנו. קהילות חלשות לא עושות את זה. קהילות חלשות לא צועדות ברגל מאות קילומטרים כדי להגשים חלום של יותר מאלפיים שנה. קהילות חלשות לא מגיעות בשנות ה-60 וה-70 בדרך-לא-דרך, באשרות תייר, לא כעולים חדשים, באשרות תייר, מגיעות לפה פעילים כדי להיאבק על העלייה שלהם. ארצה. קהילות חלשות לא עושות את זה”.
“כל הזמן אומרים שהחזק מספר את הסיפור. תמיד הנרטיב נבנה בכל מדינה, על ידי החזק, על ידי מי שכותב את ההיסטוריה. וישנו פתגם אפריקאי, כל כך חכם, שאומר: “עד שהאריות ילמדו לכתוב, כל הסיפורים יהללו את הצייד”. ולכן אנחנו חייבים להיות האריות שיכתבו, ידברו ויספרו את הסיפור שלנו”, מסכמת מלכאי. “אם לא נעשה את זה, תמיד כל הסיפורים יהללו את הצייד. לכן זו אחריות ושליחות שלנו. אחרת, מישהו אחר יספר את הסיפור, והוא יספר אותו כמו שנוח ומתאים לו לספר.
“ולכן אנחנו חייבים לקחת את זה לידיים שלנו, ולספר אותו כמו שהוא היה באמת, כמו שהעובדות ההיסטוריות שכתובות, שנמצאות בארכיון המדינה ובארכיון הציוני מספרות. ולא כי רוני המציאה את זה וכתבה את זה בספר, כי רוני אתיופית ורוצה לספר איזה סיפור של עוצמה. לא. כי זה הסיפור האמתי, ההיסטורי – כשאת נוברת במסמכים, את מוצאת את הסיפור ההיסטורי האמתי של המכתבים שנשלחו, של מאבקי העלייה. את מוצאת את זה שם, זה כתוב שם. וזה סיפור על קהילה שעשתה היסטוריה בשתי רגליה”.
