היצירה “קינת בארי” נפתחת בקולו העמוק והאבל של יגל הרוש: “איכה בארי הפכה לקברי/ ויום מאורי הפך שחורי”. מיד אחריו מסתלסל בעצב כינור, המחבר את המאזין לקינות הקלאסיות של היהדות. ‘קינת בארי’ הוא פיוט מצמרר שצמח מתוך ימי המלחמה הקשים והפך לתפילה חדשה בימי האבלות של עם ישראל.
הרוש (41), הוא יוצר ישראלי שפועל מתוך חיבור עמוק למקורות התרבות היהודית והמזרחית, ומביא אותם לידי ביטוי בשפה מוזיקלית ייחודית ונוגעת. הוא הקים את ‘בית המדרש למקאם ופיוט’, ומנהל את בית הספר למוזיקה מן המזרח “כולנא” בירושלים.
ביצירתו הוא נע בין העבר להווה, שואב השראה מעולמות הפיוט המסורתי – בעיקר מהפיוט המרוקאי והאנדלוסי – ומשלב אותם עם כתיבה אישית, טקסטים עכשוויים ולחנים מקוריים. הרוש מרבה להופיע ברחבי הארץ ובקהילות יהודיות בעולם – במופעים, ערבי סליחות, טקסים ממלכתיים ויוזמות חינוכיות. בריאיון לספירלה הוא מספר על תהליך הכתיבה.
“הקינה נכתבה בזמן מאוד יומיומי במלחמה, בדיוק הכנתי ארוחת צוהריים לילדים, ותוך כדי הרגשתי שזה פשוט נובע. הלכתי לחדר וכתבתי כמה בתים עוד לפני שהאורז הספיק להיות מוכן, זה לקח כמה ימים ופתאום זה פשוט פרץ”
אתה עוסק בפיוט שנים רבות, אבל נדמה שבעתות של כאב לאומי תפקידך מקבל עומק נוסף. אתה רואה את עצמך כשליח באיזשהו אופן?
“כל אדם הוא שליח במובן מסוים, אני לא כותב מתוך מקום של שליחות, לפחות לא באופן מודע. בחלק מהדברים אתה מרגיש שעבר דרכך איזשהו תדר שהוא יותר לאומי, את הקינה למשל בכלל לא תכננתי לשתף. הרגשתי שזה כואב מדי. אני זוכר שמישהו שאל אותי אם כתבתי משהו ואז שיתפתי אותו והוא שיתף את זה בפייסבוק.
“בתוך היצירה יש דברים שהם אישיים ויש דברים שאתה מבין שמשותפים לעוד כמה אנשים. ושבאמת כדאי לחלוק, כאילו עוד אנשים דיברו דרכך. אני לא מתיישב לכתוב בהכרח מתוך תחושה של שליחות, אבל לפעמים בתוך תהליכי הכתיבה אתה מרגיש שאם יש משהו משותף לעוד אנשים אז השליחות היא בעצם לשתף את זה”.
“שמחה ושברון לב הם לא סתירה, הרבה פעמים בתהליכי כתיבה אישיים אתה יכול להיות שבור לב ושמח בו זמנית. הרבה פעמים אנשים מספרים שאדם כותב שיר מתוך מקום שבור אבל פתאום הוא שמח כי יצא לו שיר”
מה המקום של שמחה בתוך עולם הפיוט שלך?
“שמחה ושברון לב הם לא סתירה, הרבה פעמים בתהליכי כתיבה אישיים אתה יכול להיות שבור לב ושמח בו זמנית. כל מי שכתב שיר מכיר את זה, שירי אהבה נכזבת. הרבה פעמים אנשים מספרים שאדם כותב שיר מתוך מקום שבור אבל פתאום הוא שמח כי יצא לו שיר. אני חושב שבכל תהליך של כתיבה יש איזשהו גילוי של הנפש שלך וגם לפעמים של נפש כללית יותר. יש פיוטים שאנחנו יודעים שהתפקיד שלהם הוא לפתוח את הלב לשמחה גדולה, ויש פיוטים כמו קינות, אך בקצה של כל קינה תמיד יש בית נחמה. שאומנם הלב נשבר אך משהו בך מתגלה, הרבה פעמים היעד הוא להכין את הלב לקראת שמחה”.
איך נולדה ‘קינת בארי’?
“אני זוכר שהשמות של הקיבוצים מאוד נגעו בי וזה היה בלתי נתפס, לשמוע שבארי ונחל עוז נכבשו, אלו שמות שיש להם מטען מאוד גדול, למשל באר זה אחד הכינויים של השכינה אצל המקובלים. הסתובבתי כמה ימים עם המחשבה הזו על השמות של הקיבוצים, הרגשתי שאני לא צריך לכתוב את הקינה אלא רק לתרגם את מה שנכתב על דפי המציאות. המשפט הפותח בקינה הוא ‘איכה בארי הפך לקברי’ – בעצם איך הבאר שזה הדבר שמשקה ומחייה הפך להיות הקבר שלנו.
“הקינה נכתבה בזמן מאוד יומיומי במלחמה, בדיוק הכנתי ארוחת צוהריים לילדים, ותוך כדי שסיר האורז היה על הגז הרגשתי שזה פשוט נובע. הלכתי לחדר, כתבתי כמה בתים עוד לפני שהאורז הספיק להיות מוכן, זה לקח כמה ימים ופתאום זה פשוט פרץ. הדבר המעניין באמת על הקינה הוא שרק אחרי שכתבתי אותה שמתי לב שהיא כתובה במשקל של פיוט קיים, על אותו הלחן של ‘תיקון הגשם’, שזה בעצם מה שאומרים בשמחת תורה, כשהטבח התחיל”.
קיבלת תגובות רבות לפיוט הזה – יש תגובה מסוימת שנגעה בך?
“יש לנו מעין קבלה כזו שכל המאורעות שאנו מקוננים עליהם בתשעה באב עתידים להיגאל, והיה לי חשוב לשזור את בארי בתוך הסיפור של חורבן וגאולה. מה שכן היה מרגש זה שראיתי המון קהילות גם בארץ וגם בעולם, בלונדון, בארה”ב, שהכניסו את הקינה הזו לתוך המחזור של קינות תשעה באב באותה השנה. הייתה לי הרגשה שאנשים מחפשים מילים חדשות לקונן דרכן, דוד המלך כותב שחלק מהגאולה זה היכולת לשורר במילים חדשות. פתאום נוצרת שפה חדשה שמשקפת תודעה חדשה שהיא תודעה של גאולה”.
“קינה תמיד מסתיימת בבית נחמה – אני מאחל שכולנו נזכה לכתוב את בתי הנחמה של הקינה הזאת ולראות את המציאות נהיית מתוקה יותר וגם לפעול לשם כך. לאחד את הלבבות שנשברו, כולנו זקוקים לנחמה הזאת”
בתור יוצר שפועל במסורת פיוטית, איך אתה שומר על הקשר לשורשים, אבל גם מדבר בשפה עכשווית?
“הפיוט נטוע עמוק בתוך התודעה היהודית, כדי לכתוב פיוט צריך להסתכל על המציאות מבעד לעיניים של מדרש ושל מקרא. אתה בעצם מנסח את התקוות שלך למציאות מתוך המסורת”.
מה אתה מאחל לשומעים שלך בתקופה הזו?
“כבר דיברנו על זה שקינה תמיד מסתיימת בבית נחמה – אני מאחל שכולנו נזכה לכתוב את בתי הנחמה של הקינה הזאת ולראות את המציאות נהיית מתוקה יותר וגם לפעול לשם כך. בעין טובה ולאחד את הלבבות שנשברו, ‘לנחם איש את רעהו’, כולנו זקוקים לנחמה הזאת”.
מה למדת על עצמך מכל התהליך הזה?
“מוזיקאים רגילים לנגן הרבה, כשאתה מוקף במוזיקה אתה לא תמיד מודע לכוח שיש לדבר הזה. אבל ניגנו בכל כך הרבה סיטואציות שממש ראיתי איך המוזיקה מרפאת. ניגנו בבתי רפואה, וגם אצל משפחות של נופלים. וזה החזיר לי את האמונה להבין רגע את הכוח שיש במוזיקה להרים את הנפש למקום גבוה יותר. מה שהתחדש לי בהקשר של הקינה זה ההבנה שמי שמוכן להתמסר רגע להבין שנשבר לו משהו ולבכות על זה, יזכה לאתר את מקורות הנחמה סביבו.
“בקינה תיארתי את העין שנשטפה בדמע והיא צלולה עכשיו לראות את מקורות הנחמה. התהליך הזה חידש אצלי את זה שהקינה נועדה לגרום לעין לדמוע ולגרום למבט להיות צלול יותר. אנחנו לא רק בוכים על העבר, לקינה יש שתי משמעויות, מצד אחד לקונן ולבכות על מה שאיבדנו ומצד שני עין אחת צופה קדימה”.
