מאת אור נזרי
“החלום שלה היה להיות מעצבת אופנה. היא קיבלה במתנה מכונת תפירה והיא לימדה את עצמה להשתמש בה מסרטונים ביוטיוב. הייתה לה מחברת שבה היא שרבטה דוגמאות, שהיא לא הספיקה לתפור”. כך מספרת קרן אור, בפודקאסט לזכר בתה, התצפיתנית שירת ים עמר ז”ל, שנרצחה במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר. מיד לאחר מכן נשמע קולה המתוק של שירת ים, בהקלטה מהעבר: “עבדתי על כמה סקיצות, אני רוצה לעצב שמלות. עבדתי ושיפרתי את הדוגמאות שלי”.
ב-7 באוקטובר נפלו במוצב נחל עוז 18 תצפיתניות מבריקות וצעירות. את סיפור חייהן הגדוש ברגעים שמחים מחייהן הקצרים לכדו סטודנטים וסטודנטיות ממסלול רדיו ופודקאסטים במחלקה לתקשורת בספיר, לפודקאסטים קצרים המאפשרים, ולו במעט, הצצה חיה לעולמן. בתום שנה של עבודה שכללה מפגשים מרגשים, ראיונות, הקלטות ועריכה, נערך במכללה ביום ראשון השבוע אירוע להשקת הפרויקט, בנוכחות הסטודנטים ומשפחות התצפיתניות.
“ידעתי שנפתור את כל האתגרים”
המיזם נתמך על ידי “פועלים לעתיד” – יוזמה מטעם בנק הפועלים לקידום מנהיגות ויזמות בעוטף כחלק מהדרך האקדמי, ועל ידי “ספיר בקהילה” – פרויקט במימון מנהלת תקומה ובתפעול של יחידת הדיקאן בספיר. ד”ר יובל ג’וזנסקי, ראש המחלקה לתקשורת במכללה, מספר כיצד בפגישה מקרית עם אביה בלט שפרר מ”פועלים לעתיד”, הוא נשאל האם המכללה תהיה מוכנה לקחת חלק במיזם הנצחת התצפיתניות. “מיד אמרתי כן”, הוא אומר לספירלה. “לא ידענו למה אנחנו נכנסים ואיך נעשה את זה – אבל ככה אנחנו עובדים פה בספיר, ידעתי שנפתור את כל האתגרים בדרך”.
ד”ר אלה בן עטר, ראשת מסלול רדיו ופודקאסטים במחלקה לתקשורת, מספרת על הפגישה הראשונה עם הורי התצפיתניות כמרגשת במיוחד. “הם פתחו את השיחה במשפט שנתן לי בוקס בבטן – הם אמרו, ‘לפני שמתחילים, אנחנו רוצים להגיד לכם תודה. זו הפעם הראשונה שמישהו בא ומציע לנו לעשות הנצחה, ולא אנחנו צריכים לרדוף'”. אלה מספרת שהרגע הזה האיר לה את חשיבות הפרויקט, שהמשיך ודבק בסטודנטים.
ברק, אח של התצפיתנית שיראל חיים פור ז”ל: “בשנתיים האחרונות הכנסנו כל כך הרבה אנשים לחיינו, השתתפנו בכתבות, ראיונות ואירועים – אבל כאן זה היה שונה. ישבנו עם הסטודנטיות ודיברנו במשך שעות, סיפרנו סיפורים מהחיים, רגעים שהם רק שלנו, זה הרגיש כל כך טבעי ונכון”
מיזם ההנצחה כולל סדרת פודקאסטים אישיים המספרים בקצרה על דמותן של הצעירות – דרך סיפור חייהן ולא דרך סיפור הנפילה הטראגי: לאיזו מוזיקה נהגו להאזין, מה היה המאכל האהוב עליהן, התחביבים שפיתחו והכינויים האישיים שלהן. בכל פרק התארחו חברי הילדות של התצפיתניות, האחים וההורים שלהן – שחשפו סיפורים אינטימיים, הקלטות נדירות וזיכרונות מצחיקים המייחדים את אהובתן שאינה.
ההחלטה הזו, לספר את סיפורי הבנות שלא דרך ה-7/10, אינה מובנת מאליה. ברק, אחיה של שיראל חיים פור ז”ל מסביר מה עמד מאחוריה: “מעבר ליום הנורא הזה ולחיילת שהיא הייתה – היא חיה חיים שלמים, המשפחה לא רוצה להתעסק רק ביום האחרון למותה”. ארז, אביה של נועה פרייס ז”ל סמוך כי נועה שלו “הייתה הכול, חוץ מאותו היום”. ומוסיף: “אין אחד שלא יכיר את הסיפור של מחדל נחל עוז. היום הזה הוא יום ארור, אבל הן היו כל כך הרבה מעבר לו, עולם ומלואו. נועה הייתה כזו משכינת שלום, חשבה שמלחמות זה דבר מיותר”.
ענבל גזית, עורכת הפרויקט, מסבירה את הבחירה להתמקד בסיפור חייהן ולא ביום מותן: “הן נערות שמצאו את מותן בצורה הנוראית ביותר, אבל זה לא הסיפור שלהן. הן ניגנו ושרו ורקדו, והייתה מי שרצתה להיות ראשת ממשלה, מי שמנתחת מוח ומי שחלמה להיות מוזיקאית”.
לדברי ברק, “בשנתיים האחרונות הכנסנו כל כך הרבה אנשים לחיים שלנו, השתתפנו בכתבות, ראיונות ואירועים – אנחנו יודעים איך זה מרגיש, אבל כאן זה היה שונה. ישבנו עם הסטודנטיות של ספיר ודיברנו במשך שעות, סיפרנו סיפורים מהחיים, רגעים שהם רק שלנו, זה הרגיש כל כך טבעי ונכון”.
איילת, אמא של סרן שיר אילת ז”ל: “אני פחות מתחברת לחשיפה, אבל שיר הייתה דמות שחייבים להכיר, כך שגם אם אני רוצה לאטום עיניים ואוזניים אין לי את האפשרות. משימת ההנצחה זו משימה מקודשת שדורשת המון רגישות, והסטודנטים טיפלו בסיפור שלנו ביראת קודש”
גם ליטל, אימה של התצפיתנית שירה שוחט ז”ל, מספרת בפודקאסט על רגעים יפים ושגרתיים מהחיים לצד שירה, בהם על המאבק שלה להוציא רישיון נהיגה: “תמיד היא אמרה שהרכב הראשון שלה יהיה מיני קופר, אבל היא הייתה מזעזעת בתור נהגת”, היא נזכרת וצוחקת. “היא דרסה כמעט כל דבר אפשרי בטסטים שלה. בטסט החמישי היא נבחנה מבלי לספר לנו, ועברה. מרוב שבעלי התרגש הוא קנה לה מיני קופר ונסע להפתיע אותה עד הבסיס”.
לתחושת השליחות שבהנצחה משפחות רבות יכולות להתחבר, ביניהן גם משפחתה של נועה פרייס ז”ל, “אני כל כך רוצה שאנשים יכירו אותה, ‘תכירו את נועה! את האדם הטוב שהיא הייתה’!”, מספר ארז, אביה. “זה כל כך קשה לספר עליה בכמה דקות. בפודקאסט השתתפו גם חבריה שסיפרו, למשל, על כמה היא הייתה מצחיקה. אני וסיגל ידענו את זה, אבל לא כמו שגילינו אחרי ה-7/10, החברים היו מספרים שהיא הייתה פשוט קורעת אותם מצחוק, הדבר הזה הפתיע אותי מאוד, בבית היא הייתה מאוד אחראית וקשוחה”. לדברי ארז, הרעיון “היה עוד פרויקט הנצחה – רק שזה לא עוד אחד. להבדיל מלהקים אנדרטה שהיא דבר פיזי, פה יש אות חיים ממשית מהבנות”.
איילת, אמא של סרן שיר אילת ז”ל, לא נוהגת להיחשף, ולמרות זאת – היא בחרה להשתתף במיזם ולספר על אומץ ליבה של בתה, מפקדת התצפיתניות: “אני פחות מתחברת לחשיפה, זה נראה לי לא טבעי. אבל שיר הייתה דמות שחייבים להכיר, כך שגם אם אני רוצה לאטום עיניים ואוזניים אין לי את האפשרות. משימת ההנצחה זו משימה מקודשת הדורשת המון רגישות, והסטודנטים טיפלו בסיפור שלנו ביראת קודש”.
ענבל גזית, עורכת הפרויקט: “היתרון הוא שהדבר הזה קרה עם סטודנטים מספיר, אלו צעירים שמגיעים גם ככה עם רגישות. היו רגעים שאמא חיבקה סטודנטית שנשברה והיו פעמים שלהיפך. במובן הזה, זה הדבר הכי מרגש שקרה כאן – גם תוצאה מקצועית מאוד וגם חיבור ושותפות”
מאחורי הפרויקט עומדות שעות של חומרי גלם, ימי עריכה ארוכים באולפן ורגשות מעורבים. “התהליך היה מאוד מאתגר, גם למשפחות להיפתח וגם לסטודנטים לראיין סיפורים כאלה רגישים”, מספרת לספירלה ענבל גזית, עורכת ראשית ומלוות הפרויקט. “זה ללכת לאיבוד בים של חוויות ורגשות”. לדבריה, “היתרון הגדול הוא שהדבר הזה קרה עם סטודנטים מספיר, אלו צעירים שמגיעים גם ככה עם רגישות. היו רגעים שאמא חיבקה סטודנטית שנשברה והיו פעמים שלהיפך. במובן הזה, זה הדבר הכי מרגש שקרה כאן – גם תוצאה מקצועית מאוד וגם חיבור ושותפות”.
תיקי וליאור, הוריה של אושר ברזילי ז”ל, סמלת מבצעים שנפלה במוצב נחל עוז, מספרים עליה בפודקאסט בגאווה גדולה: “היא הייתה בזוגיות אוהבת, לימדה תלמידים מתמטיקה, התנדבה במד”א, ניגנה בפסנתר, למדה מדעי מוח במכון דוידסון וגם התנדבה ב’כנפיים של קרמבו’. זה בלתי ייאמן! איך היא הספיקה כל כך הרבה? כאילו היא ידעה שיש לה זמן קצר בעולם הזה, היא חיה חיים מלאים ושמחים”.
הסטודנטית שגב סבאג: “הוריה של אחת התצפיתניות עובדים בעבודה מסווגת, שלא אפשרה להם להתראיין ולספר על ילדתם קרוב לשנתיים. לראשונה, הם יכלו לשתף במי היא הייתה – הפודקאסט אפשר לקול שלהם להישמע. אחרי המפגש איתם הבנתי שקורה פה דבר משמעותי, החלטתי שאעשה את הטוב ביותר למענם”
נטע דימטרוב, סטודנטית בספיר ותושבת העוטף, שלקחה על עצמה את הפקת המיזם: “היה לי ברור שאני חייבת לקחת חלק בדבר הזה. בצבא שירתי כתצפיתנית, וב-7/10 איבדתי חבר ילדות מאוד קרוב – כך שהחיבור היה ברור מאליו, אני הכי גאה בפרויקט הזה בעולם”.
שגב סבאג, סטודנטית שהשתתפה בפרויקט ומתגוררת גם היא בעוטף, חששה במיוחד לקראת הראיונות: “תהיתי לעצמי, איך אני ניגשת לזה בכלל? דאגתי”. אך היא מספרת שכבר במפגש הראשון היא נפתחה וזיהתה את החשיבות שבמיזם: “הוריה של אחת התצפיתניות שראיינו, עובדים בעבודה מסווגת שלא אפשרה להם להתראיין ולספר על ילדתם קרוב לשנתיים. לראשונה, הם יכלו לחלוק חוויות, לשתף במי היא הייתה – הפודקאסט אפשר לקול שלהם להישמע. אחרי המפגש הזה הבנתי שקורה פה דבר משמעותי, החלטתי שאעשה את הטוב ביותר למענם”.
הפרויקט, שיוטבע בברקוד על האנדרטאות של התצפיתניות בגבעה המשקיפה על נחל עוז, מבטא מוזיאון חי ועל זמני. אימה של סרן שיר אילת ז”ל מספרת: “הפרויקט עוזר לשיר להמשיך ולהתקיים, בזכות המחווה הזו אנחנו משאירים את שיר ואת הסיפור שלה חי בינינו”. גם ברק, אחיה של שיראל חיים פור ז”ל מספר כי הפחד הכי גדול שלו זה ששיראל תישאר תמונה דוממת, סיפור ישן: “קיבלנו הזדמנות לספר על שיראל מאחורי הפוסטר שלה, דרך פרויקט שמנציח אותן לעד – וככל שאנחנו יכולים, אנחנו נמשיך לעשות הכול כדי לספר עליה”.
