ביולי 2023 החליטו עדי רדעי (41) ובעלה עידן (42), לעזוב עם ארבעת ילדיהם – אסף (12), מיקה (9), גאיה (8) ויותם (6) – את ביתם שביישוב גילון שבגליל, ולעבור לשנתיים להמבורג בגרמניה מטעם עבודתו של עידן. בספטמבר אותה שנה הם הצטלמו בסלון הבית החדש, מחייכים ומתרגשים. את התמונות העלתה עדי לעמוד האינסטגרם האישי שלה וכתבה: “אותה ספה, בית שונה, שנה חדשה”, ואיחלה לשנה מוצלחת. כחודש לאחר מכן, הם התעוררו לתיעודי הזוועות של השבת השחורה. “הרגשנו חוסר אונים מוחלט”, עדי משתפת. “הפכתי מאדם שמח לאדם חולה”.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
עד אז תיעדה עדי בעיקר את האריזות, הארגונים והציפייה למעבר. “כשטסנו הייתי בטוחה שהאינסטגרם שלי הולך להיות מפוצץ בתוכן: המלצות לטיולים, מוזיאונים ובתי קפה, שאשקיע באומנות שלי”, היא אומרת. “אבל אחרי השבעה באוקטובר לא נהניתי כבר מיצירה”.
“ואז הגעתי לג’ושי”, היא נזכרת. “ראיתי שאין לו דף באינסטגרם, אין לו משפחה בארץ ואף אחד לא נלחם עליו – שם לא ידוע”
כשבוע לאחר הטבח, היא הבינה שאינה מסוגלת להפריד בין הכאב לאמנות, והחלה ליצור הסברה ישראלית ברשתות: גרפיקה, סרטונים, ותיעוד הסיפורים שמאחורי הפוסטרים של החטופים. “ואז הגעתי לג’ושי”, היא נזכרת. “ראיתי שאין לו דף באינסטגרם, אין לו משפחה בארץ ואף אחד לא נלחם עליו – שם לא ידוע”.
ביפין ג’ושי, אזרח נפאל היה בן 24, ראפר חובב וסטודנט לחקלאות שהחל לעבוד בקיבוץ עלומים שלושה שבועות בלבד לפני שנחטף לעזה. הוא הגיע לישראל כשבליבו משאלה אחת – להביא בשורה לקנצ’נפור, כפר מולדתו בנפאל, שאליו היה אמור לחזור בגאווה כצעיר מלומד ולפרנס את משפחתו.
ב-7 באוקטובר הוא הסתתר עם חבריו מהקיבוץ במיגונית. לפי העדויות הוא הדף רימון שהושלך לעברם – והציל ארבעה מהם.. ברימון השני הוא נפצע ונחטף.
פושפה, אחותו בת ה-18, שיתפה באינסטגרם את הגעגוע לאחיה הבכור והיחיד, לו נהגה לקרוא “דאדה”. עדי מצאה אותה ויצרה עימה קשר: “היא כל כך התרגשה מהפנייה, כבר באותו יום דיברנו בשיחת וידיאו”
“בכפר שלהם בקנצ’נפור אף אחד לא הכיר או שמע על הסיפור של ביפין. הם האמינו שיום אחד יחזירו את הילד שלהם הביתה וחיכו בסבלנות לבשורה“
בשיחה עדי הכירה משפחה כואבת ומנותקת, וגילתה עד כמה מעט מידע יש בידם. “הם נפגשו בזום עם כמה נציגים, כשכל המידע שהם קיבלו – זה שאין עדיין אינדיקציה. בכפר שלהם בקנצ’נפור אף אחד לא הכיר או שמע על הסיפור של ביפין. הם האמינו שיום אחד יחזירו את הילד שלהם הביתה וחיכו בסבלנות לבשורה. שאלתי אותה אם הם פיזרו פוסטרים שלו, ארגנו הפגנות? וכלום”, עדי מתפלאת כמו באותו יום. “בדקתי אם הם ירצו שנעלה את המודעות? היא ענתה שכן, אבל peaceful”. אחרי אותה שיחה, עדי פתחה לג’ושי עמוד אינסטגרם, הכינה עבודות גרפיקה והפיצה את הסיפור שלו לכל מי שחשבה שיוכל לעזור, ביניהם משפיענים, פוליטיקאים וכתבים. “זה התגלגל כמו כדור שלג. המון אנשים עקבו, הגיבו ושיתפו וכתבים פנו אלינו בלי הפסקה”.
ככל שהעמוד הלך וגדל, כך הקשר של עדי עם משפחתו של ביפין הלך והתהדק. הם דיברו על בסיס יומיומי בווידיאו, ועדי הכירה את המשפחה המורחבת. “כל החלטה שהיינו צריכות לקבל דרשה מפושפה לאגד את כל המשפחה יחד להתייעצות, אז פתחנו קבוצת ווטסאפ משפחתית”, עדי אומרת וצוחקת. “אנחנו הישראלים אנשים שאוהבים לקבל הכול כאן ועכשיו, אבל הנפאלים לא כאלה – הרצונות שלהם מנוהלים על ידי אמונה ברמה שהם צריכים לוודא באסטרולוגיה אם היום זה יום טוב להוציא כסף. ‘אבל היי, תוציא כבר כסף כי אתה חייב להוציא דרכון כמה שיותר מוקדם!’ ניסיתי לדחוף אותם. אבל גם להכיל את התרבות שלהם, כי הם העיקר”.
“גיליתי שיש דברים חשובים שהם לא ידעו, למשל – מעל לשנה הם לא קיבלו קצבה של 2,000 שקל בחודש, בנפאל מדובר בשתי משכורות!”
באפריל 2025, אחרי תקופה של פעילות אינטנסיבית והסברה ברשתות, קיבלה עדי פנייה מעדי בן משה, מנהלת קהילת משפחות החטופים, בבקשה לשמש כמלווה של משפחתו של ביפין. במקביל, החלה לפעול בשיתוף פעולה עם נציגי משרד ראש הממשלה ומחלקת השבויים והנעדרים. “מיד נעניתי בחיוב”, היא משתפת. “מדובר בהצעה לא טריוויאלית, בכל זאת – אני אזרחית שלא קשורה למשפחה, אבל הם הבינו שאם הם חורגים טיפה מהנהלים שלהם הם רק מיטיבים עם משפחת ביפין, הם ידעו שלא באתי לעקוץ או להרוויח ממשהו – ההיפך: הרוב בא על חשבוני, על חשבון המשפחה והילדים שלי”.
תפקיד המלווה הוא להיות שם בשביל המשפחה רגשית ולוגיסטית, לתווך את הזכויות שלהם, לתאם בינם לבין גורמים שונים, “וגם לקבוע רופא כשצריך”, עדי מוסיפה. “גיליתי שיש דברים חשובים שהם לא ידעו, למשל – מעל לשנה הם לא קיבלו קצבה של 2,000 שקל בחודש, בנפאל מדובר בשתי משכורות!” לדבריה, “התחושה הייתה שאם אני לא אקח את זה הם יישארו במצב תלוש, הרגשתי שמחובתי לעשות את זה”. וכך החלה עדי לנהל בעבור המשפחה לו”ז צפוף במיוחד: חיברה ביניהם לבין כתבים, עודדה אותם לפני פגישות וראיונות וחידדה מסרים, “נהייתי הדוברת, הסושיאל, היח”צ, הגרפיקה, הדיפלומטית – הכuל”. את כל זה היא עשתה כשהיא שוהה עם משפחתה רוב הזמן בגרמניה ומגיעה לביקורים בישראל.
באוגוסט 2025 שחרר חמאס אותות חיים מהחטופים רום ברסלבסקי ואביתר דוד – סרטונים שזעזעו את העולם, וגם את משפחת ביפין. “פתאום פושפה אחותו ופדמה אמו החליטו שהן באות לארץ ולא חוזרות בלי ביפין”, אומרת עדי. “הסרטונים שברו אותן אבל גרמו להן לאזור אומץ ולהגיע לישראל, מה שהן לא היו מוכנות לעשות קודם”. בטיימינג “הזוי”, כפי שעדי מתארת, קיבוץ עלומים הזמין את משפחתו של ביפין לביקור. במהלך אותו חודש פושפה ופדמה נחתו בישראל. גם עדי הגיעה באותו הזמן לישראל.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
“קצין מטעם מחלקת השבויים והנעדרים סיפר שהמרחק מעלומים לעזה כל כך קצר, שביפין נחטף רגלית. פושפה לא הבינה, ואמרה, ‘אם ככה – בואו נלך אליהם, נציע להם אוכל ונבקש שיחזירו את אח שלי'”
“שם נפגשנו לראשונה”, מספרת עדי. “הן היו בלו”ז ממשלתי ופגשו את הנשיא יצחק הרצוג ואת מתאם השבויים והנעדרים גל הירש. נסענו גם לקיבוץ עלומים – קיבלו אותן בכבוד והראו להן מאיפה ביפין נחטף”. עדי עוצרת, לוקחת נשימה עמוקה, וממשיכה: “קצין מטעם מחלקת השבויים והנעדרים סיפר שהמרחק מעלומים לעזה כל כך קצר, שביפין נחטף רגלית. פושפה לא הבינה, ואמרה, ‘אם ככה – בואו נלך אליהם, נציע להם אוכל ונבקש שיחזירו את אח שלי’. אבל לצערי זה לא עובד ככה, וזה כל כך כואב היה להיות זו ששוברת להן את הלב”.
את סיום הביקור בישראל חתמו דבריה של פושפה, שנאמה בפני עשרות אלפי אנשים בעצרת בכיכר בחטופים, ונשברה על הבמה: “לקח לנו 22 חודשים למצוא את הכוחות להגיע לכאן. היינו מבודדים בנפאל, מופרדים בשפה, בתרבות ובפחד. התמקדנו בלהתפלל עבורו, אבל תפילות אינן מספיקות”. אחרי הנאום, אנשים בכיכר ניגשו אליהן וחיבקו אותן – חיבוק שלא קיבלו בנפאל, שם כמעט לא הכירו את הסיפור שלו. “ביפין הפך להיות אחד משלנו”, מסבירה עדי. “אנשים נלחמו עליו והגיעו בכל מוצאי שבת עם תמונות שלו ודגלי נפאל”.
כשעדי ניסתה לתווך לפושפה, לפדמה, ולשאר בני המשפחה את האפשרות שביפין לא יחזור חי – הם הדחיקו. “והאמת? אני כל כך יכולה להבין את זה, הרגשתי שזה לא פייר לא להחזיק באמונה הזו איתם, איך אני בתור אמא יכולה לוותר על החיים של הבן שלי כשלא קיבלתי שום הוכחה? ועוד אחרי הביקור בישראל – זו הייתה חוויה מאוד חזקה עבורן. הן הבינו מה זה להילחם, וממש נכנסה בהן אנרגיית מאבק”, עדי נזכרת, ובאותה נשימה מוסיפה: “אולי זה מה שהפך את השבר לכזה כואב”.
“ראיתי איך פושפה מתבגרת מתוך הכאב, אבל במקביל נשארת ילדה בת 18”, עדי אומרת וחיוך קטן עולה על פניה. “כל כך התחברתי אליה, היא הייתה כמו אחותי הקטנה”. עדי נזכרת ברגע מיוחד – “כשהן הגיעו לבקר בארץ הן ראו אותי נוהגת ומאוד הופתעו – זה לא מקובל בכפר שלהם. אבל פושפה גדלה בדור אחר, שעומד על שלו. הייתי עבורה דמות שהיא לא הכירה במקום שממנו היא באה. היא כתבה לי פעם:
you are a mother ,a wife and a independent women so you have alots of work, but you still helping me, I have no idea how to thank you
ההבנה שביפין חוזר כחלל הייתה שוברת בעבור עדי. “אנשים חושבים שאוקיי, נלחמת בשבילם, עשית סושיאל – אבל המאבק הזה רגשי. את לא צריכה לפגוש את הבן אדם ולגור אתו פיזית כדי לאהוב אותו. פושפה קראה לי ‘אחות’, אני הייתי הנציגה שלהם ואמא שלו קראה לי ‘המתנה שלהם’. קשרתי את גורלי בגורלם, השקעתי את כל המשאבים שלי בזה, ממש הרגשתי משפחה של חטוף”.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
באוקטובר 2025 המשפחה עודכנה רשמית על מותו של ביפין, “הייתי משובללת בבית, ישבתי שבעה”, עדי מספרת ומוסיפה שכתבה לביפין דברים שלעולם לא יזכה לשמוע: “היי חבר, שמי עדי, אני האחות המאמצת שלך. המשפחה שלך ואני עברנו כברת דרך ארוכה. כל כך ייחלתי לפגוש אותך ולזכות בחיבוק. אפילו דמיינתי איך זה יהיה כשתחזור, כמה מופתע תהיה כשאקפוץ עליך ותתהה לעצמך מי זו הישראלית המשוגעת הזו?. ביפין, אני מבטיחה לך מה שהבטחתי לפושפה – תמיד אהיה שם בשבילם”.
אותם ימים אבלים גרמו לעדי לתהות: “זה היה טוב שנכנסתי לחיים שלהם?’ יכול להיות שאם הן היו נשארות בבועה שלהן, הקונפורמיסטית השקטה והלא מתלהמת – הן לא היו מתמלאות בכל כך הרבה ציפייה?” היא שואלת ושקט סוער ממלא את החדר, “אבל אני כן רוצה להאמין שהיה לכל המאבק הזה סיבה, גם אם הוא לא הסתיים כמו שרצינו”, היא מוסיפה פתאום. “ביפין קיבל את הכבוד הראוי לו והייתה לו לוויה של גיבור, אלפים הגיעו ומכירים אותו בכל נפאל. וגם, אולי כשפושפה תגדל היא תיזכר במאבק שלנו, ותחליט שהיא רוצה להוביל שינוי סביבה או להיות פוליטיקאית, אנחנו לעולם לא נדע”.
