כשגיל גולן למד כאן במכללה בשנים 2012-2009, הוא חלם לעשות סרטים, ולמרות שביים סרטים דוקומנטריים, ביניהם ״דם חם״ ו״משפחת כולאני״, הוא מצא את עצמו מתפתח דווקא בתחום הביקורת. ״שובר מסך״, ערוץ היוטיוב שלו, שבו הוא מעלה ביקורות על סרטים וסדרות, זוכה לפופולריות רבה ולנתוני צפייה מרשימים (כ-40 אלף צפיות בממוצע לסרטון בחמשת הסרטונים האחרונים). הזמנו אותו לריאיון על הפער בין החלומות למציאות, על הקולנוע בכלל והישראלי בפרט, וגם – כי אי אפשר שלא – שאלנו אותו איך הוא צופה שהבינה המלאכותית תשנה את עולם הקולנוע.
כשאתה יושב בחדר העריכה וחותך קטעים, הסטודנט לקולנוע שהיית פעם מתבייש בך?
“זה מצחיק שאת אומרת את זה, כי לפני יומיים חבר אמר לי: ‘היינו אמורים לעשות סרטים’. האמת היא שכשמתבגרים מפסיקים לראות את העולם בצורה טוטאלית של שחור ולבן, של ‘החלום הגדול וזהו’. מתחילים לשאול מה מתאים לי ומה נכון לי. החלום להיות קולנוען – הבנתי שהוא לא באמת בשבילי. ברור שאם עכשיו יגידו לי ‘בוא תעשה סרט עם נולאן’, אני כנראה לא אסרב. אבל ההחלטה להפסיק לעשות סרטים הגיעה מתוך משבר אמיתי. שאלתי את עצמי – מה אני עושה עכשיו? בשורה התחתונה הבנתי משהו פשוט: לא נהניתי מהתהליך. יש רגעים מדהימים, כן, אבל רוב התהליך הוא לא כיף. הוא כואב, הוא מתיש”.
“אתה באמת רוצה להעביר חיים שלמים בתהליך שלא טוב לך בו, רק בשביל מחיאות כפיים בסוף? רק בשביל האגו של ‘עשיתי סרט’? אז בחרתי אחרת. הלכתי להיות מבקר. ודווקא שם מצאתי המון יצירתיות והמון כיף ממקום אחר. הרבה אנשים בתחילת הדרך חושבים שיש היררכיה – יוצר מעל מבקר. אבל מי קבע? טוב זה מה שמתאים לבן אדם, לא מה שנשמע יותר נוצץ. זה כמו שחקנים. כשאתה צעיר זה נראה הדבר הכי מדהים בעולם. אבל תסתכלי עליהם – הרבה מהם נראים מאוד סובלים. בעיות סמים, אלכוהול, שבר פנימי. כנראה שלהיות שחקן זה חרא של דבר. Bottom line. כשאנחנו בני 20 זה נראה יעד מושלם. היום אני מסתכל על חלק מהם והלב שלי יוצא אליהם. זה עניין של בגרות ותפיסת עולם”.
החלטת לעזוב מסלול שנחשב, לפחות כלפי חוץ, הדרך לפרסום והצלחה – עשית תואר ואז שינית כיוון למשהו שלא בטוח שיעבוד. הלכת עם זה עד הסוף.
“זו לא הייתה קריירה כל כך מובטחת כמו שזה נשמע. כשחשבתי על זה לעומק, יוטיוב הרגיש לי הרבה יותר מובטח מלעשות סרטים. כי הבנתי שלהיות קולנוען בישראל זה 99.9% לפלרטט עם עוני. ראיתי את זה קורה. הסתכלתי על המדריכים שלי, על המנטורים שלי בספיר, וראיתי באיזה רכב הם נוסעים. הבנתי שזה לא מקצוע שמביא כסף. ולי כסף היה חשוב. אז כשראיתי את יוטיוב, חשבתי – רגע, פה יש מודל עסקי. אפשר לבנות קהל, אפשר להפוך למשפיען, אפשר להרוויח. זה לא היה ‘אני זורק הכול בשביל חלום רומנטי’. זה היה בדיוק להפך. רציתי משהו שיש בו יותר סיכוי כלכלי. והיום, כנראה, אני מרוויח יותר מרוב הקולנוענים בישראל. אז בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה בשבילי. לא שאני ממליץ לכולם להיות יוטיוברים, אבל עבורי זה עבד”.
“אתה באמת רוצה להעביר חיים שלמים בתהליך שלא טוב לך בו, רק בשביל מחיאות כפיים בסוף? רק בשביל האגו של ‘עשיתי סרט’? אז בחרתי אחרת. הלכתי להיות מבקר. ודווקא שם מצאתי המון יצירתיות והמון כיף ממקום אחר”
בשובר מסך, אתה משחק דמות, כיצד היא התפתחה ולמה להעביר ביקורת דווקא דרך דמות?
“תשמעי, הייתה לי עכשיו הרצאה שלמה על זה, אז קשה לדחוס את הכול לראיון. אבל זה צד מסוים באופי שלי, צד שהתפתח בערך בגיל 14–15. מין דמות של מישהו עם סופר ביטחון עצמי, סופר מצחיק, שמדבר על מיניות, בדיחות גסות, אנרגיה מאוד גדולה. זה בן אדם שהייתי בשלב מסוים בחיים. היום אני כבר לא הבן אדם הזה, אבל נתתי לו במה. אני אוהב לדבר על סרטים, וחיפשתי במה לדמות המטופשת הזאת שלי. במקביל חיפשתי מקור הכנסה ולעסוק במה שאני אוהב. להיות מבקר ענה לי על הכול: אתה אוהב לראות סרטים? תראה סרטים. אתה אוהב לערוך? תערוך. אתה אוהב להיות מול מצלמה, אתה נהנה להיות המצחיק שאנשים צוחקים ממנו, שמקבל כפיים? תן לזה מקום. זה היה אחד הרגעים האלה של אאוריקה. הסתכלתי ואמרתי לעצמי: אוקיי, וי, וי, וי – הכול מסתדר. למה לא לעשות את זה?
“הדבר היחיד שלא ישב לי בהתחלה היה התיוג. כי להיות מבקר זה קצת כמו להיות מורה. יש את התפיסה הזאת שמורה זה מי שלא הצליח, ומבקר זה מי שלא הצליח לעשות סרטים. וזה היה הדבר היחיד שלא ירד לי בגרון. אבל עם הזמן הבנתי שזה שטויות. זה דיבור של אגו, של פחדים. היום אני כבר לא שם”.
יש לך קהל חזק, והשפעה לא קטנה. כשיש לך ביקורת שלילית – אתה מרגיש צורך לרסן את עצמך? קרה שאמרת לעצמך ‘הגזמתי, פגעתי’?
“לא. אף פעם לא הרגשתי שפגעתי בסרט מסוים. אבל כן יש לי עניין עקרוני עם הפצת אהבה לעומת הפצת שנאה. הקולנוע בשנים האחרונות עושה בושות, ואם הייתי הופך את הערוץ לערוץ שיורד על סרטים וקורע אותם בקטע רע זה היה עוזר משמעותית לערוץ. מחקרית, שנאה מופצת הרבה יותר טוב מאהבה. ואני רואה את זה אצלי. כל פעם שאני יוצא על סרט או מכסח סרט אלה הסרטונים הכי מצליחים אצלי. אבל אז אני שואל את עצמי שאלה פשוטה: אני באתי לתחום הזה כי אני אוהב קולנוע. הייתי ילד וראיתי בזה קסם. אז מה אני בא להפיץ שנאה למדיום? זה מרגיש לי כמו ללכת ל-dark side, כמו לאבד את הדרך שלי. אז אני משתדל תמיד לראות את הטוב. גם אם יש סרט שאנשים יגידו לי בתגובות ‘אתה עף עליו יותר מדי, יש בו המון בעיות’, אני אומר — נכון, אבל בחרתי לדבר על הדברים שאהבתי. כי אני רוצה להפיץ טוב ואהבה לדבר הזה ולא להפיץ מרירות וכעס ותסכול. אולי זו לא ההחלטה הכי אסטרטגית מבחינת צפיות, אבל זו החלטה שאני מאמין בה”.
בוא נדבר על הסרט הדוקומנטרי שביימת “משפחת כולאני”. הסרט תיעד חרדה מאוד חשופה שלך – פחד שבגידה היא גנטית ושתהרוס את הקשר שלך עם גילה, שאז הייתה בת הזוג שלך. היום אתם נשואים, היא עיתונאית בערוץ i24 (גילוי נאות – בוגרת המחלקה לתקשורת בספיר) ואתה כוכב יוטיוב. העובדה שהיא מגיעה מעולם של חדשות ועובדות מאזנת אותך כשאתה נסחף לדמות שלך?
“מאזנת אותי? אלה פשוט העבודות שלנו. כלפי חוץ זה אולי נראה שיש פה סטריאוטיפ – היא העיתונאית הרצינית ואני היוטיובר הפרוע – אבל בפועל זה הרבה יותר מורכב. היא הבליינית מבינינו. היא רוצה לצאת, חפלות, כיף, ואני דווקא בן אדם של בית. היא עיתונאית מאוד רצינית בעבודה שלה, אבל חוזרת הביתה ויש לה צדדים אחרים לגמרי. היא מאוד רגשית, מאוד חמה. ואני ביוטיוב כזה, אבל במציאות אני בן אדם מאוד רציני. יש לי ילדים, אני דואג להם, אני מגבה את אשתי כשהיא חוזרת בשעות לא שעות מהעבודה. הבית מתוקתק. אנחנו אנשים עם הרבה רבדים. כל אחד מאיתנו הוא יותר ממה שרואים על המסך”.
ואיך עלה הרעיון לחשוב על הסרט הזה בכלל?
“זה לא עלה ביום אחד, זה נבנה בהדרגה. כבר מתחילת שנה א’ עשיתי בעצם וריאציות על אותו סרט בלי להבין את זה. הסרט הראשון שלי נקרא ‘האבא של אבא שלי’ והוא עסק בסבא שלי, אבל כבר שם אבא שלי נכנס לתמונה כרמז. בשנה ב’ עשיתי סרט על אבא שלי, ובהמשך התעסקתי שוב ושוב בבגידות. רק בשנה האחרונה הכול התחבר לי ופתאום הבנתי שאני בונה את ‘משפחת כולאני’ כבר שלוש שנים. ההיכרות עם גילה הייתה טריגר לפחד אמיתי שהיה לי אז, שאני לא אצליח להחזיק זוגיות ואפגע בה. כשהצלחתי לנסח את זה כפרמיס – ‘גיל יוצא למסע בעמקי נשמתו כדי לבדוק אם בגידה היא בין־דורית’ – היה רגע של בום. הבנתי שזה עובד. בעמדת הפיץ’ ראיתי את האנשים נדלקים והבנתי שיש פה סיפור שאפשר למכור. בגלל זה אני תמיד אומר לתלמידים: תתחילו מהסוף. תנסחו וואן־ליינר חד ותבדקו אם אנשים מגיבים אליו. אם העיניים שלהם לא נדלקות יהיה קשה להביא קהל. אפשר לעשות סרט מאוד אישי, אבל אם אתה רוצה שיצפו בו הרבה אנשים, אתה צריך למצוא דרך להפוך את הפצע שלך לסיפור גדול”.
אז אתה מרגיש שבתכנים של הסרט עצמו הצלחת להתמודד עם המסע שלך?
“וואו, הסרט הזה היה הצלחה מכל כיוון אפשרי – מבחינת קהל, ביקורת, המסע שלי, הכול. הסרט הזה הוא סרט מדהים. אני מאוד אוהב אותו, מאוד אוהב כל מה שקרה שם”.
אם לפני 10 שנים, כשהיית סטודנט בספיר, מישהו עם הכוח שיש לך היום היה עושה ביקורת קוטלת על “משפחת כולאני” – היית מצליח לקום מזה?
“ברור. זה היה כואב, אבל הייתי מתאושש. יש לאנשים חוסן. אנחנו חזקים יותר ממה שנדמה לנו, רק צריך לדעת לקבל ביקורת. ובספיר קטלו אותי לא מעט. הסרטים הראשונים שלי היו לא טובים, היינו יושבים במעגל ושומעים ‘וואי, איזה חרא זה’. אכלתי את זה והמשכתי. נכשלתי הרבה בחיים שלי כשהייתי צעיר. הייתי ילד עם הפרעות למידה קשות, לא הצלחתי בלימודים. משם פיתחתי חוסן מכישלון. אנשים יושבים לפני מבחן בלחץ, ואני אומר לעצמי ‘בסדר, נכשלתי, נעבור במבחן הבא’. יש לי חוסר פחד מסוים כי כבר חוויתי כישלון. אחותי, למשל, שתמיד הצליחה, מפחדת פחד מוות מכישלון, וזה לפעמים מנטרל אותה. אני הפוך: תביאי לי אתגר ואני אמצא דרך להתמודד. צריך לעשות לילה לבן? נלמד מצגת? נעשה. חוסן ולהיכשל כמה שיותר זו הדרך הכי מהירה להצלחה”.
לדעתי זה מעורר השראה שמישהו עושה את הכי טוב שלו בתחום שהוא אוהב ולא מפחד מכישלון. אתה חושב שבעידן של היום יש משמעות לידע קולנועי?
“אני חושב שבסופו של דבר אנחנו סטורי-טלרס (Storytellers), אז את צריכה לספר סיפור. יכול להיות שיהיו הרבה פחות אנשים בתהליך של לספר סיפור. הרולר שאת רואה בסוף של סרט יצומצם ב-90% בערך. הרולר הזה יהיה של שתי שניות וכולם יהיו פרומפט-אינג’ינירס, יוצרי AI אבל עדיין צריך את האנשים האלה שיצרו. צריך להבין איך יוצרים סרטים ולהבין סטורי-טלינג”.
אתה חושב שה-AI יכול להחליף גם אותך כמבקר קולנוע?
“בטח, ברור. אבל אצלי יש את הקשר האנושי שזה מאוד חשוב לאנשים. הם רוצים את הבן אדם. אני חושב שגם בתקופת ה-AI אנשים עדיין ירצו לראות בן אדם, כי חיבור אנושי זה משהו שה-AI לא יכול להחליף. אבל אין ספק שיהיה מבקר AI ואנשים ירצו לשמוע אותו אולי כדי לקבל ביקורת יותר טכנית שיודעת הכול, ויהיו אנשים שירצו לשמוע מה אני מרגיש כשאני רואה סרט. כי הביקורת שלי יותר אמוציונלית, זה יותר ‘בואו קבלו את נקודת המבט שלי על העולם ועל הסרט הזה'”.
ודווקא כשירצו בן אדם ולא AI זאת תהיה נקודת המבט הסובייקטיבית, להביא את האמוציות, את הרגש.
“ככה הכול יתפתח, ככה יהיה גם הקולנוע. יהיה קולנוע שהכול AI ויהיה גם קולנוע אורגני שיתפתח. יקראו לזה קולנוע אורגני, קולנוע שהוא אנושי. והוא יהיה כמו תיאטרון היום. כשיצא הקולנוע אנשים אמרו ‘זה יחליף את התיאטרון’, אז לא, יש תיאטרון ויש לזה קהל. מי שרוצה ללכת ולפגוש אנשים בלייב על במה, יש לו את זה. מי שיבוא לראות אנשים בשר ודם על מסך, יקבלו את זה, ונתח מאוד גדול יהיה על סינטטי”.
בעוד חמש שנים נראה קולנוע שהוא רק AI לדעתך?
“חמש שנים נראה כבר. כן. קולנוע שהוא רק AI, יהיו אנשים עדיין מעורבים בתהליך, אבל אני חושב שבטווח הרחוק זה יהיה סרט שייווצר כולו על ידי אלגוריתם. הכול. את נכנסת לנטפליקס ונטפליקס שואל אותך “Would you like us to generate a movie for you?”. והוא מחובר לטלפון שלך, הוא יודע את כל החוויות שלך מהיום, הוא יודע מה קרה, הוא יודע על מה דיברת, הוא יודע אם רבת עם מישהו… הכול מערכת אקולוגית אחת שלמה. והוא יכול באותו רגע לייצר לך סרט שאת הגיבורה, את השחקנית הראשית, עם הפרצוף שלך ועם הכול, והוא פשוט מספר לך סיפור. יכול להיות שזה יהיה ככה. זו סתם דוגמה למשהו”.
