קולה של גל גדות בוקע מבעד למסך השחור, אי אפשר שלא לזהות אותה, קיימת מין תחושה כאילו “וונדר וומן” גדלה איתנו, למדה איתנו בבית הספר ואנחנו אפילו יודעים מה היא אוהבת לאכול ואיך היא נראית במדי צה”ל. היושבים באולם כולם כאחד נרגשים, ולפני שמישהו זוכר בכלל שהגענו לסרט “וונדר וומן” ההתרגשות לשמוע את הקול המוכר עם המבטא הישראלי העדין, היא ללא ספק מרגשת. יש משהו בלראות את הישראלית היפה, המתגאה בעם שלה ולא מפחדת לומר זאת, שהופך את הסרט הזה לאפילו יותר מרתק ממה שהוא באמת. המסך השחור משתנה לסצנה הראשונה בסרט עטור השבחים, גדות פוסעת ברחוב, יפה אמיתית עם חיוך כובש.
צילום: יח”צ
הסרט משלב בין סיפורי מדע בדיוני, סיפורים היסטוריים וסיפורי מיתולגיה יווניים. בין כל המקומות הדימיוניים כמו אי-האמזנות בו נולדה וונדר וומן, האלים היוונים שהם בעצם ההורים שלה, העלילה מתרחשת בזמן מלחמת העולם הראשונה ולמרות שהדבר לא נאמר במפורש בסרט, רמזים כמו “המלחמה שאין לה קץ” מופיעים לאורך הסרט ולא ממש משאירים מקום לספק באיזו מלחמה מדובר. מלחמת העולם הראשונה לא זכתה לפופולריות כמו זו שבאה אחריה והסרט החדש, מבלי לומר זאת, מגולל את סיפורה. אבל כדי שבכל זאת לא נשכח שלא מדובר בסרט דוקומנטרי, כמו בכל סרטי גיבורי העל הגדולים, גם וונדר וומן מאופיין בנופים מטריפים, אפקטים שמנסים להתעלות על קודמיהם, תלבושות מרהיבות וכמובן, סיפור אהבה חסר מעצורים בין “וונדר וומן” לאהובה התורן.
החלקים השונים של הסרט מציגים נשיות חזקה, מתפרצת, שצועקת “נשים טובות יותר” אבל לצד הפמיניזם הבועט שקורא לנשים באשר הן לנצח את העולם, משהו בגיבורת העל האהובה שלנו עדיין לא ברור ושלם. כיאה לגיבור על, וונדר וומן היא כמובן אישה חזקה שביכולתה להביא שלום לעולם, לפתור בעיות גדולות ולהרוג את הנבל התורן. יחד עם זאת – וונדר וומן שלנו מאוהבת, היא מאוהבת כל כך חזק עד שרק בזכות האהבה שלה היא בכלל מסוגלת לפתור את הצרות הגדולות. למעשה, לא ברור למה הנשיות והחוזק של וונדר וומן מתבטאות באהבה. אם כבר אישה ואם כבר אישה חזקה ואם כבר גיבורת על – מדוע היא חייבת להיות מאוהבת כדי לפתור את המשברים העולמיים הגדולים? וכאן, טמונה הבעיה הגדולה של הסרט האדיר הזה: וונדר וומן היא אישה חזקה, אבל היא עדיין אישה, ונשים, למקרה ששכחנו, הן קודם כל יצורים רגשיים ורק אחר כך יכולות, אם התמזל מזלן, להיות חזקות. סיפור האהבה בין וונדר וומן לאהובה אמנם מתבקש, אך למה הסרט מציג נשים ואהבה זו לצד זו כאילו חייבים המושגים להגיע ביחד.
את הסרט ביימה אישה (פטי ג’נקינס), והיה ברור מהרגע הראשון שהוא מנסה בכל כוחו להציג את הנשים כחזקות, לא מתפשרות ומשכינות השלום הגדולות ביותר. למרות זאת, סיומו של הסרט משאיר את הצופים עם התחושה שיש להאמין באהבה כי רק ממנה בא הכוח, ומי אם לא הנשים, שהרי מאמינות באהבה יותר מגברים, יכולות לפתור את הבעיות בזכות האהבה. וזה לא שאמורה להיות בעיה עם אהבה, פשוט לא זכור שסופרמן, ספיידרמן או באטמן ניסו לשנות את העולם בגללה. כלומר, כולם היו מאוהבים והרומן שלהם היה חלק מהסרט, וזה בסדר, אך אף אחד מגיבורי העל לא האמין כל כך חזק באהבה עד שהוא לא יכול היה לראות גופות, לשמוע שמדברים על הרג ולהילחם למען השכנת אהבה בעולם. מצד אחד, וונדרוומן חזקה ומנסה לשנות, מצד שני, וונדר וומן שברירית למראה זוועות המלחמה וקשה לה להכיל מוות.
התשובה המעצבנת ברורה: הנשיות חייבת לבוא לצד אהבה ואמונה באהבה. וחבל שכך מציגים הכותבים את דמותה הענקית בסרט על סוף סוף, גיבורת על נשית.
