הייתי רוצה לדעת איך זה מרגיש להיות אוהד של קבוצת כדורגל שמתעסקת אך ורק בכדורגל. בלי קשר לפוליטיקה, אלימות או כל דבר אחר. נקי מאינטרסים והתרחשויות מתחת לפני האדמה. הייתי רוצה, אבל מה לעשות שאני אוהד “בית”ר טראמפ ירושלים”.
מרגע הקמתו היה המועדון הירושלמי מזוהה עם מחנה “הימין” בישראל. תחילה עם תנועת בית”ר שהוקמה בימיה הראשונים של המדינה ואף לפני, בתקופת השלטון הבריטי. בהמשך היתה זו תנועת מח”ל של בגין והיום בית”ר מזוהה עם מחנה הליכוד. פוליטיקאים מהצד הימני של המפה הפוליטית תמיד גילו אמפטיה כלפי הבית”רים. אפילו נשיא המדינה, רובי ריבלין, היה יו”ר הקבוצה והיה שותף לזכייה הראשונה של המועדון בתואר גביע המדינה בעונת 1975/6. פוליטיקאים רבים פוקדים את איצטדיון טדי, אך אלו בוחרים לעשות זאת במשחקים נפיצים כמו נגד בני סכנין, הנציגה הערבית הבכירה. במהלך העונה הסדירה הם לא מוצאים לנכון להגיע אולי כי זה לא מספיק פוליטי בשבילם.
אם לגחמות הפוליטיות הללו התרגלנו, לאחרונה זה כבר עבר כל גבול. ההחלטה להוסיף את שמו של הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, לשם הקבוצה לא ראוי בשום צורה שהיא. אולי גם נחליף את המדים לצבעי ארה”ב? או שנכריח את השחקנים לשחק עם פאות בלונד מתנופפות? המהלך של טראמפ להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים הוא מבורך לדעתי, הכרת ארה”ב בירושלים כעיר הבירה שלנו ראויה להערכה. אך מדוע צריך להשתמש בקבוצת כדורגל ככלי פוליטי?
זהו. לי פשוט נמאס. נמאס לי לראות את הפרצופים האלה ביציעים בטדי, נמאס לי לראות את איתמר בן גביר ומיכאל בן ארי צועקים “יאללה ביתר” באיצטדיון בדוחא עטופים בדגלי ישראל וצעיף של בית”ר. זו לא בית”ר שגדלתי עליה. הייתי רוצה להיות אוהד של קבוצת כדורגל, רק כדורגל.
