בהתחלה התביישה המשפחה של חלא אבו ג’עפר בכך שהיא לומדת קולנוע. לסביבה נהגו קרוביה לספר שהיא לומדת היסטוריה ב”ספיר” או מקצועות אחרים, כי “לעשות סרטים” לא נחשב בחברה הבדואית למקצוע שמביא גאווה. אבל עם הזמן, כשראו שהיא לא מוותרת, והרצון שלה להתמחות בקולנוע וליצור סרטים הוא אמיתי ובלתי מתפשר, שינו את הגישה. “היום הם כבר תומכים בי מאוד”, היא צוחקת.
אבו ג’עפר, בת 21 מרהט, היא סטודנטית בשנה שלישית בבית ספר לאמנויות הקול והמסך במסלול קולנוע במכללת “ספיר”. היא הסטודנטית הבדואית היחידה במסלול, וככל הידוע, גם היחידה בין שאר בתי הספר לקולנוע בארץ. לדבריה, המנהגים והמסורת בחברה הבדואית עומדים לא פעם כחומה בין הצעירים לבין השאיפות האקדמיות ותחומי העניין שלהם. יש רבים שמוותרים, אבל היא התעקשה להתעקש על החלום שלה.
העבודה שלה מייצגת היטב את החברה שממנה היא באה: עדשת המצלמה שלה תואמת את נקודת ההשקפה של צעירה בדואית המתמודדת מול הממסד הישראלי ומול החברה היהודית. הסרט הקצר “אקדח במערכה הראשונה“, למשל, עוסק בצעירה ערבייה שנעצרת לכאורה ללא עוול בכפה על ידי שוטרים. בזמן שהגיבורה על הקרקע, נאזקת על ידם, נשמעת צפירה של יום הזיכרון. שלוש הדמויות עוצרות את המאבק, נעמדות מאובקות על הרגליים ונמתחות לדום כשברקע משתלבת הצפירה במוזיקה ערבית (של אלון אטלי). “השנה אני מתחילה לכתוב את סרט הגמר שלי”, אומרת אבו ג’עפר. “הוא מתעסק בהריסת הבתים ביישובים הבדואיים, שזו הבעיה הבסיסית בנגב”.
הסרט “אקדח במערכה הראשונה” של אבו ג’עפר:
- למה מלכתחילה בחרת ללמוד קולנוע?
“זה פגש אותי באמצע השנה האחרונה שלי בתיכון. ישיבתי עם אחד המורים והסברתי לו שאני לא מצליחה למצוא את עצמי ולא יודעת מה אני רוצה ללמוד. הייתי טובה בפיזיקה ובמחשבים אבל לא ממש התחברתי למקצועות האלה. הוא שאל אותי מה אני עושה בחיים ובזמני הפנוי. עניתי לו שאני רואה סרטים, קוראת ביקורות על סרטים ומתעסקת בקולנוע. אז הוא אמר לי: לכי ללמוד את התחום הזה.
“לא נראה אז שהיה סיכוי שאלמד קולנוע, כי אף בדואית לא למדה קולנוע קודם, ולהיות הראשונה זה מאוד קשה. אבל זה נכנס לי לראש. דיברתי עם המשפחה ואמרו לי: ‘מה פתאום’. בכל זאת יצאתי נגדם והלכתי ללמוד. בהתחלה ממש כעסו אבל אחר כך התרגלו לזה. בסוף אמרו: אנחנו רוצים את הטוב בשבילך. בהתחלה לא גילו לאף אחד שאני לומדת קולנוע, עד שיום אחד אמא שלי החליטה לספר שאני אני עושה סרטים. היא, אגב, אף פעם לא ראתה את הסרטים שלי”.
- למה בעצם החברה הבדואית לא מעודדת תחומים כמו קולנוע? זה עניין דתי?
“אני לא חושבת. הדת לא מונעת אמנות, אפילו להיפך. בדת, היוצר מקבל מעמד מיוחד. אבל יש כאן עניין של פחד מהתגובה של החברה. נלוות לזה כל מיני סטיגמות בתרבות עצמה. להיות הראשונה זה אתגר”.
לפני שהחלה את לימודיה ב”ספיר” לקחה אבו ג’עפר חלק בשנת המכינה לסטודנטים בדואים – שער לאקדמיה. “היינו שם רק סטודנטים ערבים, ואחר כך, כשהגעתי לשנה א’ בספיר, הייתי פתאום הסטודנטית הערבייה היחידה. זה היה מאוד קשה, במיוחד כי הייתה מגפת הקורונה, ושביתה ומלחמה”, היא מספרת. “לא הכרתי את החברים שלמדו איתי לתואר וחששתי שהם לא יקבלו אותי כי אני שונה. אבל היה ערב שנפגשנו בו בקמפוס באמצע סמסטר א’, ישבנו עד 21:00 בערב והתחברתי אליהם מאוד”.
- החברים שלך למסלול מתעניינים בתרבות הבדואית?
“כן. אף אחד לא באמת יודע איך הבדואים חיים. חשבו שאנחנו עדיין באוהלים ויש יריות כל הלילה. כשהם הכירו אותי הם הבינו שיש דברים אחרים, שיש בחברה הבדואית יותר מרק נשים שלובשות עבאיה וגברים שרוכבים על הגמלים”.
- מה את מתכננת לעתיד בתחום הקולנוע?
“אני רוצה להרחיב את הקולנוע בחברה הבדואית. בא לי שעוד אנשים יתחילו ללמוד את התחום ולעבוד בו. אישית, יש לי תמיד הצעות עבודה כי עכשיו כולם עושים סרטים על הבדואים. בתקופה הקרובה אני רוצה להתעסק בבעיות המרכזיות שבהן נתקלת החברה הבדואית, כמו הריסת בתים, עימותים עם המשטרה, גזענות והדעה של היהודים עלינו. אני רוצה להציג את כל הדברים האלה לעולם כי זאת הדרך לטפל בבעיות: בהתחלה צריך להכין בהן ואז לפתור אותן”.
- מה צריך לקרות בחברה הבדואית כדי לקדם את האמנות?
“יש קושי בגלל המסורת ובגלל שבדואים מפרשים העניין של האמנות כקצת לא ‘מכובד’. אבל עכשיו התחילו להקרין ברהט סרטים וזה מקדם את העניין. בפסטיבל דרום האחרון עשינו שיתוף פעולה עם קולנוע דרום שהקרין שני סרטים ברהט בשבת בבוקר. האולם היה מפוצץ בילדים והורים והקרינו את ‘סינמה סבאיה‘ שזכה בפרס אופיר ואמור היה לייצג את ישראל (על תשע נשים יהודיות וערביות, עובדות עיריית חדרה, הנפגשות בסדנה ללימוד צילום, אא”ס)”.
