“גם אחרי 30 שנה, עדיין יש את הרומנטיקה, את האהבה למקום”: אורלי שוסטר, מזכירת קיבוץ מפלסים, מספרת על ניהול קהילה בזמן משבר

על שולחנה של אורלי שוסטר, מזכירת קיבוץ מפלסים, מונח בין הקלסרים והתיקיות ספר בכריכה אדומה: “וְלֶאֱהֹב אֶת הַחַיִּים בְּלֵב נִשְׁבָּר” של זלדה. שם הספר מתאר היטב את גישתה לניהול קהילת מפלסים. שוסטר, בת 56, מכהנת בתפקיד מאז קיץ 2024. זהו תפקיד מורכב גם בשגרה, ובוודאי לאחר השבר שחווה הקיבוץ.

בריאיון שקיימנו איתה היא מתארת את תפקיד המזכירה כעיסוק “עם חברי קיבוץ בכל מובני החיים שלהם – הכספים והבתים שלהם, חתונה, גירושין וילדים ונכדים שנולדים”. זה לא תפקיד עם תיק אחד, אלא תפקיד עם 140 תיקים, חבר אחר חבר.

במפלסים מתגוררים כיום 860 תושבים שכ־140 מתוכם הם חברי קיבוץ. מחצית מהחברים הם משפחות שנקראות “משפחות מתחדשות”, שהצטרפו בשנים האחרונות והחליטו להיות חברי קיבוץ ובכך הם חלק בלתי נפרד מהקהילה, עם זכויות וחובות בנכסים, בקבלת ההחלטות ובערבות ההדדית. החצי השני הוא ותיקי הקיבוץ.

השנתיים האחרונות במפלסים ערערו דברים שהקהילה הכירה בעצמה: בין הוותיקים, שהקיבוץ הוא כל מה שהכירו, ובין התושבים שבחרו לגור במפלסים; בין משפחות שנשארו ובין משפחות שהחליטו שהבית כבר אינו כאן. דבר אינו מובן מאליו עוד. העובדה שאת עבודת האיחוי הזאת מובילה אישה שהגיעה לכאן לפני 30 שנה מקריית ארבע, אל קהילה שקיבלה אותה בזרועות פתוחות, אומרת משהו על המקום הזה.

על הקבלה שלה לקיבוץ: “אנשי מפלסים הארגנטינאים יודעים לקבל בחום כל אחד. התקבלתי כאן בזרועות פתוחות”

אורלי, כאמור, נולדה וגדלה בקריית ארבע ולמדה באולפנה. עם השנים חזרה בשאלה, עשתה שירות לאומי ברמת הגולן ועברה לירושלים ללימודים אקדמיים, שם פגשה את ישי, בן קיבוץ מפלסים ואחיו של חבר הכנסת וראש מועצת שער הנגב לשעבר אלון שוסטר. כשנולדה בתם הבכורה החליטו השניים לעבור לקיבוץ. “הגעתי כיבוא אישי של בעלי”, היא מספרת בהומור. בחמש השנים הראשונות הייתה תושבת, ולאחר מכן החליטו היא ובעלה להפוך לחברי קיבוץ.

המעבר, כפי שהיא מתארת אותו, לא היה כרוך בסטיגמה הידועה על קיבוצים סגורים וחשדנים כלפי זרים. במפלסים, לדבריה, זה היה אחרת. “אני הגעתי לקיבוץ מפלסים כשאני כבר מאוד מגובשת בדעות שלי, ובזה שהן 180 מעלות מהמקום שגדלתי בו”. עדיין, ההיפוך הזה, מבית דתי בקריית ארבע לקיבוץ חילוני עם אוכלוסייה דרום אמריקאית בעוטף, לא הפך אותה לזרה. “אנשי מפלסים הארגנטינאים יודעים לקבל בחום כל אחד. התקבלתי כאן בזרועות פתוחות”, היא מספרת.

בשנים שלאחר מכן לימדה היסטוריה בתיכון בבאר שבע במשך 15 שנה, כשאת החיבור בין ההוראה לתפקיד היא עושה בעצמה. “השנים של ההוראה נותנות לך כלים להתמודד עם אנשים, כי תלמידים הם אנשים. סל הכלים כמורה נתן לי הרבה סבלנות וכוח, אורך רוח וקבלה, כי בסופו של דבר אנחנו מדברים פה באמת על התמודדות עם בני אדם”.

במקביל מילאה תפקידים בוועדות שונות בקיבוץ. “אני בן אדם מאוד פעיל, רוצה להשפיע בכל מקום שאני נמצאת”. כך הגיעה לתפקיד שלפני האחרון, יושבת ראש ועדת הקבלה. בשנים שלפני המלחמה היה קיבוץ מפלסים בעיצומו של גל קליטה. משפחות צעירות עברו את הליך החברות, אחרות היו בעיצומו, ושתיים מהן אף הספיקו להיכנס לבתים החדשים בשכונה הצעירה שבוע בלבד לפני הטבח.

על המשפחות שבחרו לא לחיות במפלסים: “זה שובר את הלב, כל משפחה שמחליטה בסופו של דבר לעזוב. זו החלטה לא פשוטה ואני מבינה כל אחד ואחת מהן”

עם פרוץ המלחמה, שוסטר החליטה לא להתפנות עם הקיבוץ למלון דן אכדיה בהרצליה. היא נשארה במפלסים והתנדבה בחמ”ל. בעלה, ישי, היה בכיתת הכוננות ונפצע באותה שבת.

במהלך המלחמה החליטו חלק מהמשפחות שהיו בתהליך הקליטה שלא לחזור. ביניהן משפחות שזה עתה נכנסו לבתים החדשים בשכונה החדשה בקיבוץ, אחרות שהיו אמורות לבנות, ואחרות שכבר התקבלו כחברי קיבוץ. לחלקן ההחלטה לקחה יותר משנה. “אני אגיד שזה שובר את הלב, על כל משפחה שמחליטה בסופו של דבר לעזוב”, היא אומרת אך מיד מוסיפה: “אין שיפוטיות. אם היו לי ילדים קטנים, אני לא יודעת איך הייתי נוהגת. זו החלטה לא פשוטה ואני מבינה כל אחד ואחת מהן”.

מתקופת הפינוי חזרה לקיבוץ קהילה שונה מזו שעזבה. “הם חזרו מאוד שונים”, היא אומרת.  “ראיתי את ההידרדרות המאוד חדה של המבוגרים שלנו. ואני לא יודעת אם לשייך את זה לגיל או למה שעברו, אבל זה השפיע, וזה עצוב. התקופה הזאת פערה סדקים מאוד גדולים בסדקים קטנים שבקושי ראינו אותם לפני. הסדקים הלכו ונפערו בין אנשי הקיבוץ”.

לדעת שוסטר, את הסדקים האלה אולי אי אפשר להעלים, אבל אפשר לצמצם. לתהליך הזה היא קוראת “מפלסים 2030” – השם שניתן לתהליך שאותו היא מבקשת להוביל: תוכנית אסטרטגית בליווי מינהלת תקומה, שמטרתה לבחון את מבנה הקיבוץ, הן מבחינה פיזית והן מבחינה קהילתית, שם היא רואה את הפערים כברי שינוי. פרויקט “מפלסים 2030” הוא הפרויקט המרכזי של הקדנציה שלה, השליחות שלפיה היא מודדת את עצמה.

במקביל לתוכניות הקהילתיות והאסטרטגיות, מפלסים משתנה גם במובן הפיזי. חדר האוכל הופך בימים אלה לבית העם, מקום מפגש קהילתי. מבנים ישנים משופצים וההרחבה החדשה ממשיכה להתמלא, גם במשפחות שהחליטו להמשיך אחרי המלחמה וגם במשפחות חדשות לגמרי.

על הפנים החדשות בקיבוץ: “העובדה שיש פה צעירים שמסתובבים, זה טוב למבוגרים שלנו. הצעירים באו והוספו חִיוּת לקיבוץ. זה Win-win לכולם פה”

“בתקופת הפינוי היה לחץ מאוד-מאוד גדול. מי יחזור לכאן? אנחנו לא רוצים ריקנות. הייתה בהלה, חשש מאוד גדול ממה שאנחנו הולכים לחזור אליו”, היא נזכרת. “היו הצעות של קבוצות שרצו לבוא לעזור – ואנחנו לקחנו בשתי ידיים”. בין אותן קבוצות היו מכינת דרור ושנת שירות מטעם התנועה הקיבוצית המאוחדת.

“העובדה שיש פה צעירים שמסתובבים, זה מאוד-מאוד טוב למבוגרים שלנו”, היא משתפת. “כשהם היו במלון, הם שאלו מי יהיה בקיבוץ. מי יגור לידנו עכשיו? אנחנו נהיה לבד, זה יהיה מקום חשוך ומפחיד. זה מאוד הדאיג אותם. ובאמת הם (הצעירים) באו והוסיפו חִיוּת לקיבוץ, עוד צעיר ועוד צעירה, וממלאים את הבתים. זה Win-win לכולם פה”.

לקראת סוף השיחה אני שואל את אורלי אם לצד המחויבות לתפקיד נשאר משהו מהרומנטיקה של מי שבחרה במקום הזה לפני שלושים שנה, חרף כל האתגרים והקשיים. היא חושבת רגע – ואז משיבה: “עדיין יש את הרומנטיקה, עדיין יש את האהבה למקום. עדיין יש את הקשר המאוד-מאוד עמוק לאנשים, בעיקר לוותיקים, שאני מאוד-מאוד אוהבת אותם. והגאווה על המתחדשים ועל החברים החדשים, על כל אחד שמגיע ובוחר בחירה מושכלת לבוא ולגור ולהיות. זה תענוג אמיתי”.

הפרויקט נעשה בשיתוף בנק הפועלים

עורך משנה: אופיר פרייס
מפיק: תו אבוחצירא