טיפוח ציפורניים הוא לא רק טרנד, אלא דרך חיים של ממש. נשים רבות קובעות לוח זמנים מוקפד שבו כל שלושה שבועות למשך שעה הן צובעות את הציפורניים בלק ג’ל ושופכות את אשר על ליבן אצל המניקוריסטית האהובה שלהן.
המלחמה הארוכה שבה אנו נמצאים גרמה לרבים מאיתנו לחרוג מהשגרה ולצמצם אותה לפעילויות חיוניות בלבד. אבל היא לא עצרה את הרצף הזה, ולחלקן היה חשוב להגיע לטיפול הקבוע גם אם יש מתקפת טילים בחוץ – הן למניקוריסטית שתהיה איזושהי שגרת חיים והן ללקוחות שרוצות להרגיש סוג של שליטה במצב הכל-כך שברירי שקורה בחוץ. ״גם לי זה עשה טוב לקבל לקוחות בתקופה הזאת, כי אם לא, אז הייתי מטפסת על הקירות״, מספרת לספירלה דליס פרץ, מניקוריסטית מאשדוד.
לאחר ה־7 באוקטובר, כשנשים מהעוטף פונו מבתיהן למקומות שונים בארץ, רבות מהן נאלצו לוותר על שגרת הטיפוח הקבועה שלהן. חלק ניסו למצוא מניקוריסטית קרובה למקום שבו שהו, ואחרות פשוט חיכו לרגע שבו יוכלו לחזור רק כדי לשבת שוב אצל המניקוריסטית הקבועה שלהן. אז מה יש דווקא בביקור הזה שהופך אותו לכל כך משמעותי?
״אני מרגישה מאוד-מאוד משמעותית, על פניו את בסך הכול עושה לק, אבל נרקם קשר שהוא יותר עמוק״, אומרת רז אלחדד ישראלי, בעלת סטודיו לציפורניים מאופקים, ובוגרת המחלקה לתקשורת במכללת ספיר. “היו לי הרבה לקוחות שהיו מפונות. הייתה לקוחה מקיבוץ מגן שפונתה לים המלח והיא הייתה חוזרת כל איזה שבוע-שבועיים לקיבוץ להאכיל את החתולים, אז היא הייתה מתאמת איתי תורים לפי זה. היא הייתה משתפת אותי שהיא הייתה רוצה לשמור על צלם אנוש ולהמשיך להרגיש מטופחת, לנהל איזה שגרת חיים שהיא נורמלית״. רז לוקחת נשימה ארוכה: “בתור מניקוריסטית את שומעת הרבה סיפורים, יש לי לקוחות מעין הבשור, מסופה, ממגן, לקוחות שהן ממשפחת השכול״.
מה אומרים לנשים שבמצב כזה?
״תראי אין כל כך הרבה מה להגיד, אנחנו מדברות ופורקות במשך שעה, יש לקוחות שאני מצליחה יותר לדבר איתן ולפתוח את זה, ויש לקוחות שממש סגורות. עברו כמעט שלוש שנים מהאירוע והן עדיין לא מצליחות לדבר על ה-7/10. אני ממש מתאימה את עצמי ללקוחה. אני בחיים לא אשאל שאלות על זה או משהו כזה. המוזיקה שמתנגנת בסטודיו צריכה להיות מותאמת ספציפית שהן באות. קרו לי מקרים שהיה שיר שמזכיר את אירועי השבעה באוקטובר ופתאום היא בוכה בסטודיו ומבקשת שתעבירי שיר, אז השירים צריכים להיות מותאמים”.
לאחר ה-7/10 לקוחות רבות מצאו בציפורניים דרך להעלאת המודעות למאבק להחזרת החטופים. ״הרבה בנות עשו את הסימן של החטופים, פאני באני עם החטופים״, מספרת פרץ. לעומתן, דווקא בתקופה של מלחמה וחוסר ודאות, לקוחות רבות, כך נראה, בחרו בצבעים שקטים ועדינים יותר. ״הרוב היו עם לבן, שקוף, ורוד״, מספרת אלחדד ישראלי. גם פרץ מתארת בחירות דומות: ״בכל שלוש המלחמות ביקשו צבעים בהירים ורגועים יותר״.
מהשיחות שקיימתי עם שתי המניקוריסטיות וגם עם חברותיי בעוטף, עולה שמעבר להיבט הטיפוח שהמסר בו ברור, תעשיית המניקור עונה גם על הצורך של נשים לאחוז בשגרה גם כשהקרקע לא יציבה ואולי בעיקר להשמיע למישהי שהיא “קהל שבוי” אבל לא מטפלת פסיכולוגית. בדומה לביקור במספרה, כנראה שגם כאן הצורך הוא להשמיע. יש שהולכות לקבל טיפול פסיכולוגי ויש שמסתפקות בשיחה עם המניקוריסטית. בתקופות של חוסר ודאות, הן מוצאות נחמה דווקא בשולחן הטיפולים, גם אם היא מגיעה בדמות של שכבות לק על האצבעות.
