יום השואה בפתח וההתרגשות גואה בקרב הצוותים שאמונים על “זיכרון בסלון“, מיזם שהחל במפגש ספונטני של קבוצת חברים והתפתח למאות אלפי בתים שמארחים אנשים זרים. המכנה המשותף לכולם הוא הרצון, או אולי הצורך, לקחת חלק פעיל בזיכרון השואה השבע מדפי בריסטול שחורים שבפינתם כוכב צהוב. החלק הפעיל ביצירת ובשימור זיכרון השואה מתבטא הן במארחים שאחראים על מבנה האירוע והפעילויות והן באורחים עצמם שמגיעים לשמוע וגם להשמיע.
“אני מאוד נרתעתי מכל מה שקשור לשואה, או לפחות מאיך שמציינים את זה במסגרות הפורמליות”, פותחת שירה ציפריס, פסיכולוגית בת 29 מתל אביב מצוות מובילי הפרויקט. “מקרינים סרטים ובאופן כללי מראות זוועה שלאו דווקא היה לי נוח לראות. לאחר שהגעתי ל’זיכרון בסלון’ כמתארחת וחוויתי משהו מאוד משמעותי, הרגשתי שבהרבה מובנים יותר נכון לי לציין ככה את יום השואה. יש בזה משהו הרבה יותר רגשי ואינטימי”.
זיכרון חוצה מדינות ומעמדות
וציפריס לא לבד, היקף המשתתפים במיזם גדל באופן משמעותי משנה לשנה. בשנה שעברה כ-150 אלף משתתפים הרגישו שגם להם מתאים לצעוד בשבילי הזיכרון בדרך שונה. כיום מצפים מובילי הפרויקט ללא פחות מחצי מיליון משתתפים, בארץ ובעולם. ואכן, ברשימת הסלונים המארחים ניתן למצוא מדינות רבות, בהן גם מספר מדינות פחות צפויות כמו גאנה, קניה, סין והודו, שם יתארחו יהודים ובני דתות אחרות. בישראל, התרחב זיכרון בסלון גם לבתי הכלא, למוסדות שיקום לנוער וליוצאות ממעגל הזנות.
“בשנה שעברה היה זיכרון בסלון בבית כלא ואני הגעתי עם חיים רוט (ניצול שואה, כלכלן, יזם חברתי שהקים בין היתר את מפעל הנצחת השמות ביד ושם – א.ה.ר). כשסיים לתת את העדות שלו, אחד האסירים – אני ממש זוכרת את זה – מאוד התרגש כי לא יצא לו לשמוע או לראות ניצול שואה הרבה שנים. אבל מעבר לזה, הוא דיבר על מה שהוא לוקח מהסיפור של חיים רוט לחיים ולשיקום שלו עצמו”, נזכרת ציפריס. “זה, מבחינתי, הכוח של זיכרון בסלון. מעבר לזיכרון השואה הוא מאפשר לקחת מעדות אחת תעצומות נפש מדהימות”.
זיכרון בסלון מתחיל דווקא באינטרנט, שם ניתן להירשם כמארח או כמתארח. האתר מהווה מעין רשת חברתית מרשימה שגם מתווכת בין המארחים והמתארחים, גם מספקת רעיונות והצעות לפעילויות ולניהול הערב, נושאים לדיון שלא מותירים ברירה אחרת מלבד לחשוב מחוץ לתבנית המוכרת של השואה. במרכז הערב נמצא כמובן העד שמספר את סיפורו ומוביל לשיחה או דיון, אבל בעיקר בזכותו מוצאות את דרכן מילים ומחשבות שסביר להניח שלא היו מגיחות ביום רגיל.
קרה לך ששמעת על דיון שהתרחש שהפתיע אותך?
“האמת ששמעתי כבר הכןל, החל מהומור בשואה, מיניות בשואה וכלה בדברים שאנשים אילצו את עצמם לחשוב עליהם בזמן הצפירה בתור ילדים”, מספרת ציפריס. “יש מקום לכל הדעות, והאתגר הוא לייצר שיח עשיר ופלורליסטי במטרה לייצר ולשמר את הזיכרון שכולם למעשה חלק ממנו”. כדי להבטיח שהדיון יהיה גם פלורליסטי אבל גם מכבד, נעזרו אנשי הצוות במומחים מתחומים שונים. “האתגר הוא ליצור קוד פתוח נגיש לכולם מבלי להוריד מהרמה הערכית של הדיון והמסקנות האישיות המופקות ממנו”, מסכמת ציפריס.
לכל איש יש סיפור
מה עם קהילת יוצאי צפון אפריקה, האם יש להם ייצוג הולם ב’זיכרון בסלון’?
“המטרה שלנו היא, בין היתר, לתקן את העוול שנעשה במדינה לגבי ההיררכיה של הסיפורים וההגמוניה של יהדות מזרח אירופה. חלילה לא כדי להוריד ממנה, אלא כדי לשמוע את האנשים שחיים בתחושה שהסיפור שלהם לא מספיק נחשב או יקר ערך כי הם לא היו באושוויץ, זה קורה גם בתוך יהדות אירופה אגב. השנה למשל יש מאות אנשי עדות מצפון אפריקה. אני אישית יודעת על כמה סלונים שמתכננים סלון בשיח מזרחי. הרעיון שלנו הוא בכלל להגיד שלכל סיפור יש מקום וכל סיפור הוא חשוב. זה לא נגמר ויש עוד המון מה לתקן אבל בסדר, אנחנו בדרך”.
אבל שואה היא לא רק עסק לגדולים, ולראיה – רון קראט בן ה-17 מבאר שבע נמצא אף הוא בצוות המארגנים ומוכיח שהמשפט השחוק על הנוער של היום מוכרח להימחק מן הלקסיקון. לאחר שחזר מהמסע לפולין, הבין שמשהו עדיין חסר לו: “חסרו לי המסרים האקטיביסטיים, זה גם מה שהוביל אותי לארח בפעם הראשונה”, אומר קראט. “זה היה ממקום של ‘חשוב לי לארח בשיח על השואה גם שיח על מה שקורה כאן’, על גזענות, קבלת אוכלוסיות מוחלשות ולדבר על מי שלא מדברים, צרכים מיוחדים או הקהילה הגאה. הרעיון של המיזם הזה הוא בין היתר ליצור זיכרון שמונע מהעתיד ולא מהעבר – ולחבר אותו להרבה תחומים יומיומיים”.
ואיך אתה מסביר את השיח בנושאים שונים דווקא ביום השואה שיש לו מבנה מאוד טקסי ומסורתי?
“המקום של הטקסיות והרשמיות הוא חשוב ואני לא חושב שהדיונים ב’זיכרון בסלון’ מחליפים אותו או באים על חשבונו. אני פשוט חושב שחסר המעבר, במובן של ‘לא מספיק לי לדעת שהטקס הזה קורה, אני רוצה להיות חלק מהעיצוב של הזיכרון’. כיום אנחנו מתכוננים ליום שאחרי – והוא קרוב מתמיד. כשלא יהיו פה ניצולי שואה לספר, האחריות היא שלנו – הדור השני והשלישי, לשמור ולשמר את הסיפור וגם ללמוד ממנו. למשל, בהיסטוריה מדברים על המוות אבל לא על הלקחים. וגם העובדה שאין זיכרון אחד, מי שעושה זיכרון בסלון זה מזרחים, אשכנזים, ימנים, שמאלנים, יהודים וערבים – ולכן גם הדעות מגוונות”.
כל אחד יכול לארח? להכיל את הדיונים האלה?
“כל מי שרוצה – יכול לארח”, קובע קראט נחרצות. “יש סלונים בקשת רחבה מאוד של אוכלוסיות. בסך הכול זה מאוד פשוט ונגיש, ויש באתר כל כך הרבה אופציות ורעיונות איך להתאים את הערב לכל אחד. בעיקר בזכות העובדה שמדובר במיזם ולא בעמותה או ארגון – כל אחד יכול להיות חלק ממנו ולקחת את זה לכיוון שלו. אם תלכי לשלושה סלונים באותו הערב, את תחווי שלוש חוויות שונות וזה תלוי במשתתפים וכמובן במארח. זה גם כן חלק מהעניין – לא רוצים רק זיכרון אחד או דרך אחת, רוצים שכל אחד יתחבר מהמקום האישי שלו”.
