"אבא גיבור, אבל גם אבא פצוע": הרב שחר בוצחק הגן בגופו על אופקים בשבעה באוקטובר – וכעת עוזר לשיקום פצועים

הפרויקט "מדווחים מאופקים" הופק בזכות מלגת בנק הפועלים

בבוקר שבעה באוקטובר הרב שחר בוצחק (40) שמע ירי מחוץ לביתו באופקים. הוא יצא החוצה ורץ לכיוון הקולות. לא הייתה שם תוכנית מסודרת, רק הבנה שמישהו יורה בתוך העיר. "בהיתקלות עם המחבלים הייתי ראשון בחוליה", הוא מספר. "המחבל שמולי היה לבוש במדים של צה״ל, או במשהו דומה לזה, ולכן לא יריתי בו. הוא ירה ראשון ופגע לי ברגל". הרב בוצחק חולץ תחת אש, עבר כמה ניתוחים, ומאז מתמודד עם פגיעה ברגל. "אני עדיין בשיקום, עם שיתוק חלקי ברגל״, הוא אומר. "אני לא יכול לרוץ. אני הולך עם איזשהו עזר ברגל שעוזר לי ללכת״.

״בצבא, כשאתה יוצא להילחם, המשפחה שלך נמצאת מאחור במקום בטוח. פה אנשים הסתערו כשהאחים שלהם, הילדים שלהם והמשפחות שלהם היו מאחור״

***

"יש הסכם בלתי כתוב בין ההורים לילדים, שהאבא צריך להיות מגן, חזק, מפרנס וכדומה – אבל פתאום הילדים פוגשים אבא חלש, אבא נכה. אבא גיבור, אבל גם אבא פצוע. זה לא פשוט".

***

"החלטתי לכתוב ספר שיעזור לפצועים צעירים להבין מהי המלחמה שיש לנו, מה האתגרים, ומה הכוחות שאפשר לשאוב מהם יכולת להתקדם קדימה"

 הרב בוצחק, נשוי ואב לשישה, גר באופקים בחמש השנים האחרונות. לפני כן חי במשך 14 שנה במושב מבטחים שבמועצה אזורית אשכול בעוטף עזה. לדבריו, בעיות נדל״ן ותקופת הקורונה גרמו להם לחשב מסלול מחדש. באותה תקופה התפנה גם תפקיד רב הגרעין התורני בעיר והמשפחה עברה לשכונת מישור הגפן, שבה מתגוררות רבות ממשפחות הגרעין. "גרעין תורני זו קהילה שמגיעה למקום מתוך מטרה מסוימת", הוא מסביר. "לא אנשים שסתם באים לגור באופקים, אלא אנשים שבאים לגור במקום וגם לתת לו – אם זה בחסד, אם זה בעזרה, אם זה בקהילה ואם זה בפיתוח".

קהילה בתוך אירוע לחימה

לפני שבעה באוקטובר, הגרעין התורני היה עבור הרב בוצחק בעיקר קהילה. ״בשגרה החיים שלי היו חצי בישיבה, חצי בקהילה", הוא מספר. "עד שמחת תורה. מאז הדברים השתנו. הקהילה הפכה להיות קהילה לוחמת, קהילה שכולה, קהילה פצועה", הוא אומר. "איבדנו חברים בלחימה, והיו כמה פצועים בתוך הקהילה". כשהרב בוצחק אומר שהקהילה הפכה ל"קהילה לוחמת", הוא לא מתכוון רק לתחושה – בבוקר השבעה באוקטובר חלק מאנשי הגרעין יצאו לרחובות עם נשקים, חילצו פצועים. "אלה האנשים שהתקשרתי אליהם וחילצו אותי תחת אש. אלה האנשים ששמו לי חוסם עורקים, הכניסו אותי לרכב בזמן שיורים עלינו, והצילו לי את החיים", הוא אומר.

לדבריו, הפעילות של חברי הגרעין לא נשארה רק בתוך הקהילה עצמה. היא באה לידי ביטוי בליווי משפחות, בעזרה סביב אבל ואזכרות, בסיוע לאנשים שנפגעו ובניסיון להחזיק שגרה בעיר שנפגעה. מבחינתו, זה חלק מהשינוי שעבר על הגרעין: מקהילה שעוסקת בחינוך, תורה וחסד, לקהילה שנדרשה לתפקד גם בתוך אירוע לחימה וגם אחריו. הוא לא מפריד בין הקהילה שלפני המלחמה לבין זו שאחריה. מבחינתו, מדובר באותם אנשים, רק במצב אחר לגמרי.

"זו הייתה מלחמה אחרת”

הקרב שבו נפצע התרחש באזור רחוב הגורן באופקים, אחד המקומות שנפגעו קשה באותו בוקר. "ברחוב הגורן נרצחו 22 יהודים בתוך חצי שעה. ראיתי שני אנשים חמושים תופסים מחסה, הבנתי שהם מכוחותינו. צעקתי להם: בואו, יש שם חוליה, הם יורים עלינו. כל דקה שהם מתמהמהים, רוצחים פה עוד משפחה. אז צעקתי להם: 'קדימה, אחריי!', ורצתי ראשון".

לא פחדת?

"הידיעה שאני אולי לא חוזר הביתה היתה קיימת, אבל זו הייתה מלחמה שלא הייתה לנו בצבא. בצבא, כשאתה יוצא להילחם, המשפחה שלך נמצאת מאחור, במקום בטוח. פה אנשים הסתערו כשהאחים שלהם, הילדים שלהם והמשפחות שלהם היו מאחור".

השיקום – נהל זאת בעצמך

הרב בוצחק מדבר על השיקום בצורה ישירה. לא כעל סיפור השראה, אלא כעל דבר שצריך לעבור יום אחרי יום. "מבחינת מעטפת של שיקום, היא טובה. לא חסכו ממני שום טיפול רפואי, שום ניתוח ושום תרופה. לא היה טיפול רפואי שביקשתי ולא קיבלתי". אבל לצד זאת הוא מוסיף: "לא תמיד הם יודעים עד הסוף מה לעשות. אין רופא שמלווה אותך מההתחלה ועד הסוף, והרבה פעמים צריך לדאוג לרופא של עצמך בתוך הסיפור הזה".

הכוונה היא שהפצוע נדרש לעקוב בעצמו אחרי התהליך, להבין איזה טיפול חסר, לחבר בין רופאים, לשאול שאלות ולא להניח שמישהו אחד מחזיק עבורו את כל התמונה. בתוך מערכת גדולה, במיוחד אחרי אירוע שהוסיף אלפי פצועים חדשים, גם הפצוע עצמו צריך ללמוד לנהל חלק מהמאבק על השיקום שלו. לדבריו, אגף השיקום במשרד הביטחון לא היה ערוך לכמות הפצועים שנוספה אחרי שבעה באוקטובר. "אבל יחסית למה שנפל עליו, הם עושים עבודה טובה", הוא אומר.

כשהפציעה נכנסת הביתה

השיקום של הרב בוצחק לא נשאר רק אצל הרופאים או במחלקות השיקום – הוא נכנס גם הביתה, מול אשתו והילדים. "זה מורכב״, הוא אומר. "יש איזשהו הסכם בלתי כתוב בין ההורים לילדים. אחד מהם זה שהאבא צריך להיות מגן, חזק, מפרנס וכדומה. וככה עשינו גם עד שבעה באוקטובר. אבל פתאום הילדים פוגשים אבא חלש, אבא נכה. אבא גיבור, אבל גם אבא פצוע. זה לא פשוט".

לדבריו, לילדים הגדולים היה קשה יותר להסתגל למצב החדש מאשר לילדים הקטנים. "הקטנים מקבלים את זה יותר בטבעיות. הם רואים את אבא בכיסא גלגלים, מחובר לכל מיני מכשירים. ככל שאתה גדול יותר, אתה מבין יותר את עוצמת הכאב".

היום, אחרי תקופה ארוכה של שיקום, הבית למד לחיות עם המצב החדש. "אבא מסוגל לעשות הרבה דברים, אבל יש גם דברים שהוא אומר לאחרים לעשות״, הוא מספר. "אם עכשיו צריך להחליף מנורה עם סולם, אבא יכול לעשות את זה, אבל זה יהיה לו מאוד קשה. לכן לפעמים הוא אומר את זה לילדים ולנערים של הבית".

אחד הרגעים שנשארו איתו הגיע דווקא משיחה עם בתו הקטנה. בסוכות, כשהייתה בת שלוש וחצי, היא שאלה אותו למה הוא לא בעזה ולמה הוא לא בצבא. "אמרתי לה: 'קיבלתי כדור ברגל'. היא אמרה לי: 'גם אני קיבלתי מכה מכדור ואני עוזרת לאמא'". הוא מספר את זה בקצרה. רק מוסיף: "אז אין תירוצים״.

אופקים אחרי שבעה באוקטובר

כשהרב בוצחק מדבר על אופקים שאחרי שבעה באוקטובר, הוא לא מתאר עיר שחזרה לגמרי למה שהייתה. "יש דברים שכן, יש דברים שלא, ויש דברים שהתחזקו אפילו יותר", הוא אומר. "אני לא מכיר אף אחד שעזב בגלל המצב הביטחוני, חוץ ממשפחה אחת שירו לה על הבית – כל השאר, ממה שאני מכיר, נשארו פה".

מנקודת המבט שלו, אופקים גם נמצאת בתנופה: "אופקים  נמצאת בראש הטבלה במכירת דירות חדשות. היא  נמצאת בתנופה גדולה מאוד של צמיחה בשנתיים האחרונות". אבל לצד זה, הוא לא מתעלם מהפגיעה: "ברור שיש לנו הרבה נפגעי חוסן ונפגעי נפש, שמתמודדים עם מה שהתמודדו: מחבלים מחוץ לבתים, פוסט-טראומה, חרדות. זה ברור. ויש מרכז חוסן שמטפל, אבל מתמודדים".

לדבריו, מה שמאפיין את אנשי אופקים הוא לא סיפור אחד פשוט, אלא שילוב של הישארות, התמודדות ועשייה. אנשים נשארו בעיר, המשיכו לחיות בה, ובמקביל נשארו עם מה שראו ושמעו באותו בוקר. "התמודדות היא מרכיב של המלחמה", הוא אומר.

כתיבת הספר

במהלך השיקום, מתוך כל הקשיים הרפואיים, הבירוקרטים וגם המשפחתיים,  פגש הרב בוצחק פצועים צעירים, חלקם בני 18 ו-19. המפגש איתם הוביל אותו לכתוב ספר בשם "מלחמת השיקום", שפורסם על ידי ארגון ברקאי. "ראיתי חבר׳ה צעירים מגיעים, עוד פצוע מעזה ועוד פצוע מעזה", הוא מספר. "אז החלטתי לכתוב ספר שיעזור לפצועים צעירים להבין מהי המלחמה שיש לנו, הפצועים. מה אנחנו עוברים בתוכה, מה האתגרים, וגם מה הכוחות שאפשר לשאוב מהם יכולת להתקדם קדימה".

הספר נולד מתוך ההבנה שהפציעה לא נגמרת ברגע שיוצאים מחדר הניתוח או מבית החולים. אחר כך מגיעים השיקום, הכאב, השאלות בבית, המפגש עם גוף שכבר לא מתפקד כמו קודם, והצורך להבין איך בונים שגרה אחרת. הרב בוצחק אומר שהוא כבר לא יכול לחזור ללחימה כמו קודם, ולכן מצא תפקיד אחר. "אני לא יכול להיכנס לעזה ולהילחם עם האחים שלי" הוא אומר. "אבל אני יכול לפחות לעזור לפצועים שנמצאים פה".

"כל אחד צריך לראות את המשימה שלו"

לקראת סוף השיחה הוא חוזר לרגע אחד מהפיזיותרפיה. אחרי הפציעה היה כאוב מאוד, ובקושי הצליח לזוז. לידו הגיעה אישה בשם חגית ריין, שבנה נהרג במלחמת לבנון השנייה. "היא התחילה לצעוק עליי: 'למה אתה עושה את זה לאט? אתה לא מבין מי נמצא לידך? הקרב שלך עכשיו זה להחלים? אז קדימה, תסתער'", הוא מספר. "הרגליים שלי זזו לבד".

כשמבקשים ממנו לתת "עצת זהב", בעיקר לסטודנטים, הוא לא מדבר רק על צבא או על פציעה – הוא מדבר על אחריות אישית. "כל אחד צריך לראות את המשימה שלו", הוא אומר. אצל הרב בוצחק, המשימה השתנתה. בבוקר שבעה באוקטובר היא הייתה לרוץ לכיוון הירי. היום היא אחרת: להשתקם, לתפקד, ולעזור לפצועים אחרים להבין את הדרך שהם נכנסים אליה.

הפרויקט "מדווחים מאופקים" הופק בזכות מלגת בנק הפועלים