“מה זה משנה איזו מדליה אקבל?”: מור גור מקיבוץ מפלסים מתמודדת עם מחלת שרירים, אבל זה לא מונע ממנה להתחרות

“אני הולכת בשביל הכיף, בשביל ליהנות. מה זה משנה איזו מדליה אני אקבל? אם אני אסיים ראשונה, שנייה או שלישית – זה לא משנה. אני באה בשביל לתת את המקסימום שלי”, כך מתארת מור גור ממפלסים את הדרך שבה היא מסתכלת על הספורט. מבחינתה, המדליות הן רק חלק קטן מהסיפור. הדבר החשוב באמת הוא עצם היכולת להמשיך להגיע לבריכה, להתאמן ולהרגיש חלק מקבוצה.

זה גם הדגש ב”ספיישל אולימפיקס”, הארגון הבינלאומי שבמסגרתו היא מתאמנת בשנתיים האחרונות, הפועל עבור אנשים עם הפרעות התפתחותיות או נפשיות, באמצעות פעילות ספורטיבית תחרותית ומשלבת. בניגוד למשחקים הפראלימפיים, שבהם הדגש הוא בעיקר על הישגים מקצועיים, כאן המטרה המרכזית היא השתתפות, העצמה, ביטחון עצמי ותחושת שייכות.

מור, בת 50 מקיבוץ מפלסים, עובדת לצד האימונים בסניף “פסטה וזהו” בשדרות ומתנדבת בגן ילדים בקיבוץ (“הילדים מביאים לי אור ושמחה”). היא גם מתאמנת בחדר כושר ובטניס וחיה בדירה עצמאית יחד עם כלבה ניוקי, שעימו יש לה קשר מיוחד:  “לפעמים אני אומרת שיש לי גבר, אבל על ארבע רגליים”, היא מספרת.

מור שמתמודדת עם היפוטונוס – מתח שרירים נמוך (רפיון שרירי), ומספרת שלעיתים שינויים בשגרה או מצבי לחץ מקשים עליה בהתנהלות היומיומית. אך כדי להבין את הסיפור של מור, צריך להבין קודם מהו בכלל “ספיישל אולימפיקס”.

גון צורי, המנהל הספורטיבי הארצי של ספיישל אולימפיקס: “להבדיל מספורט אולימפי רגיל, אצלנו לא רק ההישג קובע. גם מי שלא הכי מהיר יכול לייצג את ישראל”

מי שמוביל את הפעילות בישראל הוא גון צורי, המנהל הספורטיבי הארצי של “ספיישל אולימפיקס ישראל”. גם הוא, כמו מור, במקור מקיבוץ מפלסים – אך כיום הוא מתגורר בשרון. לדבריו, כיום פועלים במסגרת הארגון כ־5,000 ספורטאים בענפים שונים, בהם שחייה, ג’ודו, כדורגל, כדורסל וטריאתלון.

“להבדיל מספורט אולימפי רגיל, אצלנו לא רק ההישג קובע”, מסביר צורי. “אנחנו מסתכלים גם על התמדה, ותק והיכולת של הספורטאי להשתלב. גם מי שלא הכי מהיר יכול לייצג את ישראל”. לדבריו, התחרויות מותאמות לרמה האישית של כל משתתף. “אם ספורטאית רצה 100 מטר ב־15 שניות, היא תתחרה מול ספורטאיות ברמה דומה לשלה – המטרה היא לתת הזדמנות שווה ולהעצים אותם”.

במקביל לקבוצות הייעודיות, הארגון מפעיל גם מסגרות משולבות של אנשים עם וללא מוגבלויות. “הבינו שיש כוח עצום בשילוב”, אומר צורי. “יש לנו פרויקטים כמו ‘שווים בכדורגל’ ו’שווים בכדורסל’, שבהם כולם מתאמנים ביחד”.

צורי מסביר על המשימה להקים מחדש את “ספיישל אולימפיקס ישראל” בשנת 2018, לאחר שהארגון נסגר לתקופה. “התחלנו מאפס”, הוא מספר. “היום אנחנו כבר עם אלפי ספורטאים בכל הארץ”. עבורו, החיבור לעולם הזה התחיל הרבה לפני התפקיד הארצי. אביו ניהל במשך שנים את הבריכה ההידרותרפית בשער הנגב וכבר כנער מצא את עצמו עובד לצד המטפלות בבריכת ההידרותרפיה ומלווה במים ילדים ואנשים עם מוגבלויות. “שם ינקתי את הדבר הזה שנקרא הכלה וקבלת השונה”, הוא מספר. “זה היה חלק מהחיים שלי מגיל מאוד צעיר”.

תפקידו ב”ספיישל אולימפיקס” חיבר אותו בחזרה גם לחברת הקיבוץ, מור. “מור תמיד הייתה חלק מהנוף של מפלסים”, הוא מספר. “אמא שלי לימדה אותה לשחות, ולימדה אותי שלא צריך לוותר לאדם עם מוגבלות. אחרי השבעה באוקטובר פגשתי אותה במפלסים, שאלתי אותה למה היא לא באה לפעילויות של ספיישל אולימפיקס. משם היא קיבלה אומץ, התחילה להגיע ולהתאמן – וזאת הייתה ממש נקודת תפנית בשבילה”.

מור גור: “אני עדיין מפחדת שתהיה אזעקה כשאני במים, אבל כשאני עם הקבוצה אני מרגישה יותר בטוחה”

השבר הגיע לאחר שהשגרה שאליה התרגלה ושבה כל כך נאחזה, התערערה לחלוטין בבוקר השבעה באוקטובר. “פתאום לקום ולשמוע את כל הפיצוצים, זה היה מזעזע”, נזכרת מור. “נשארתי בממ”ד עד שהאחיין שלי הגיע לקחת אותי”. שני אחייניה, דקל ושחף, השתתפו בלחימה לצד כיתת הכוננות של מפלסים ושחף אף נפצע פעמיים במהלך המלחמה — פעם אחת בקיבוץ ובהמשך גם במהלך הלחימה בעזה.

מור פונתה יחד עם משפחתה ועם תושבי הקיבוץ להרצליה. לדבריה, המעבר למקום לא מוכר היה עבורה קשה במיוחד. “אני מאוד אוהבת שגרה קבועה”, היא אומרת. “להיות במקום שאני לא מכירה, עם כל הרעשים והלחץ, זה שבר אותי”. היא מספרת שגם בתקופת הפינוי, מה שהיה חסר לה יותר מכל היו האימונים. “הרגשתי חוסר – הבריכה, האנשים, כל האימונים – הכול היה חסר לי”.

מאז שחזרה למפלסים היא עדיין מתקשה לשחות לבד. הפחד מאזעקות לא נעלם. “אני עדיין מפחדת שתהיה אזעקה כשאני במים”, היא מודה. “אבל כשאני עם הקבוצה אני מרגישה יותר בטוחה”.

עודד ירקוני: מאמנה של מור: “צריך הרבה עידוד וסבלנות – אבל יש להם לב זהב והרבה מוטיבציה”

כדי להבין עד כמה משמעותית החוויה של האימונים בקבוצת ספיישל אולימפיקס, התלווינו עם מור לאימון בבריכה, שם פגשנו את עודד ירקוני, מאמן השחייה שלה ותושב מפלסים גם הוא. ירקוני, יחד עם מאמנת נוספת שהעדיפה לא להזדהות, עובדים עם הקבוצה פעם בשבוע.

“המבוגרים כבר מבינים את התרגילים ומנסים לעשות את המקסימום”, מספר ירקוני. “אבל אימון פעם בשבוע זה לא מספיק כדי להתקדם כמו שהיינו רוצים”. לדבריו, העבודה עם הקבוצה דורשת הרבה יותר מאימון טכני. “צריך הרבה עידוד וסבלנות”, הוא אומר. “אבל יש להם לב זהב והרבה מוטיבציה”.

כשירקוני מדבר על מור, הוא מדגיש בעיקר את ההתמדה שלה. “היא מגיעה, משקיעה ועושה גם פעילויות נוספות כמו חדר כושר”, הוא אומר. “רואים כמה הספורט חשוב לה”.

גם צורי מאמין שלספורט יש משמעות הרבה מעבר לפעילות גופנית. “ספורט זה תרופה”, הוא אומר. “כשמחזירים להם את הספורט, מחזירים להם גם את המפגש החברתי הכי חשוב שלהם”. לדבריו, עבור רבים מהספורטאים, האימון השבועי הוא המקום המרכזי שבו הם מרגישים שייכים. “זה מקום שנותן להם ביטחון ותחושת ערך”, הוא אומר.

מור מרגישה את זה היטב. “אני צריכה שאנשים יבינו אותי”, היא אומרת. “כשיש יחס טוב וכשכיף לי במקום מסוים, הרבה יותר קל לי להתמודד”.

לצד האימונים והתחרויות, היא ממשיכה לכתוב לעצמה משפטים ושירים בטלפון. באחד מהם כתבה ואיחלה לעצמה: “הגיע הזמן לרוגע, שקט ושלווה, ושיהיו לנו עוד ימים שמחים ורגועים ללא מלחמות”.

ובתוך כל הרעש, החרדות והניסיון לחזור לשגרה, מור ממשיכה להגיע לבריכה פעם אחר פעם. לא בשביל המקום הראשון, אלא בשביל התחושה שהיא עדיין מצליחה להתקדם. “אני באה בשביל ליהנות”, היא אומרת שוב. אולי דווקא שם נמצא הניצחון האמיתי.

הפרויקט נעשה בשיתוף בנק הפועלים

עורך משנה: אופיר פרייס
מפיק: תו אבוחצירא