פאב קהילתי, קריית ספורט, מסעדות, חדרי אירוח ומרכז מבקרים: כמעט שלוש שנים אחרי ה-7 באוקטובר –  מושב עין הבשור בתנופת פריחה

מושב עין הבשור במועצה אזורית אשכול נמצא באחת התקופות הטובות שלו. מאז הבוקר הנורא של ה-7 באוקטובר, שבו הצליחו חברי כיתת הכוננות של המושב להדוף את מתקפת המחבלים, המושב נמצא בשנים של תנופה, צמיחה, עשייה, פעילות קהילתית וגאוות יחידה. המושב הוא גם אבן שואבת למבקרים שמגיעים לאזור ומציע שלל פעילויות ומקומות לבקר בהם.

שונית דקל, על האווירה המיוחדת בבית הקפה שפתחה במושב: ״אני רואה פה חבר'ה שחזרו מהשבי באים ויושבים, ואנחנו צוחקים ויש לנו המון הומור שחור. אנחנו רואים וזוכרים את מי שלא פה איתנו, אבל אנחנו עדיין פה"

***

ערנ יעקב שפיר, מנהל הקהילה: ״כשאנחנו מסתכלים על שיקום של קהילה אחרי אסון, אנחנו מבינים שספורט וקהילתיות הם דברים שמאפשרים ריפוי והחלמה של קהילה. לכן אנחנו משקיעים לא מעט מהמשאבים שלנו באזורים האלה״

***

על החיבור הבין דורי, שבא לידי ביטוי בפעילות הספורטיבית: ״אשר, כבר בן 81, שואל ׳מי בא לשחק פיקלבול?׳ ומיד החבר'ה הצעירים, החברים והנכדים עונים לו"

מי שמגיע היום לעין הבשור יכול להתחיל את הבוקר בקפה "הבשורה", להמשיך למתחם הפיקלבול החדש, לעצור ליד מיצב הכדור הצהוב שמחבר בין חבל ימית, המושב והמאבק להשבת החטופים, לבקר בצימרים בהשראה יפנית, לאכול צהריים ״בחצר האחורית״ שהוא  בית קפה בוטיק עם חנות גלריה של ריהוט וחפצים לבית ובערב לשבת בפאב החברתי ״ברדאק״ או לסעוד במסעדה התאילנדית "גידולי רוני". אחרי תקופה ארוכה שבה העוטף הוזכר בעיקר בהקשרים של מלחמה, עין הבשור מנסה להחזיר אליו מבקרים דרך קפה, ספורט, אירוח וחקלאות מקומית.

עין הבשור הוקם בשנת 1982 על ידי מפוני חבל ימית. כיום חיים בו כ-1,200 תושבים בכ-320 משפחות. זהו מושב חילוני, חקלאי וקהילתי, שרבים מתושביו עדיין עובדים בחקלאות. לדברי ערנ יעקב שפיר, מנהל הקהילה של המושב, כ-60% מהתושבים עוסקים בגידולי שדה, חממות, פרחים, כרמים ומטעים. ״מאז ומתמיד האמינו פה בחלוציות, בציונות ובחקלאות", הוא מספר. "האמינו תמיד בקהילה ובכמה שזה חשוב. תמיד הייתה פה פעילות חינוכית, תנועת נוער, תרבות, חגים וועדות שדואגות אחד לשני״.

מהקרב בשער אל השיקום במושב

ב-7 באוקטובר עמדה קהילת עין הבשור בפני מבחן קיצוני. הרבש״ץ הוותיק יואב שפר וכיתת הכוננות זיהו את הסכנה הוקפצו לשער היישוב והצליחו לבלום את המחבלים לפני שנכנסו למושב. שניים מחברי כיתת הכוננות נפצעו, אך בתוך עין הבשור לא היו הרוגים. לאחר מכן התארגנו התושבים לפינוי, אך חלקם נשארו במושב כדי לשמור, לטפל בבעלי החיים ולהמשיך להחזיק את המשקים.

הסיפור הזה יהיה חלק ממרכז המבקרים שמתוכנן לקום במושב. המרכז יפנה בעיקר לקבוצות, ויציג את ההיסטוריה של עין הבשור, את החקלאות, את סיפור ה-7 באוקטובר ואת תהליך ההתחדשות של המקום. "אנחנו רוצים להזמין אנשים מבחוץ לשמוע ולקחת חלק בסיפור שלנו", מסביר ערנ. לדבריו, התכנון כולל סיורים חקלאיים, סדנאות אומנות, מפגשים עם בעלי עסקים מקומיים, ביקור בחווה טיפולית שנמצאת בהקמה ושילוב של הקולינריה המקומית.

אחת התחנות הראשונות במסלול כזה היא קפה ״הבשורה״, שנפתח במרכז המושב בצריף ישן שעבר שיפוץ. את המקום פתחה שונית דקל, תושבת עין הבשור, מילואימניקית ומתנדבת מד"א ותיקה. ב-7 באוקטובר היא הייתה בשדה תעופה בפולין, בזמן שילדיה במושב כתבו לה על הירי, הצעקות והבהלה. אחרי שנחתה בארץ, נסעה לתחנת מד"א באופקים, עלתה על אמבולנס ופינתה פצועים מצומת מעון לסורוקה במהלך הלילה.

לאחר תקופה ארוכה של שירות מילואים, החליטה שלא לחזור לעבודתה הקודמת בחברת תרופות. במקום זה, היא בחרה לפתוח עסק קרוב לבית ולילדים. היא קיבלה מהמושב צריף רעוע עם פרגולה מתפרקת, והפכה אותו לבית קפה שמושך אליו תושבים, סטודנטים, משפחות, מטיילים ושיירות אופנועים.

״בית הקפה נפתח מתוך הבנה שאין מקום כזה באזור של המועצה האזורית אשכול״, מספרת שונית. ״זה מקום שמייצר המון חיבורים. החיבורים שקורים פה בבית הקפה הם מיוחדים, זה משהו שאין לו אח ורע באזור״.

התפריט של ״הבשורה״ נשען על תוצרת מקומית, עם לחמים ומאפים מהאזור, ובהם גם מאפים שמגיעים ממאפיית ללוש שבבארי. אבל הבחירה הבולטת ביותר במקום היא לא רק מה מגישים בו, אלא גם מה לא נמצא בו. שונית בחרה שלא להפוך את בית הקפה למרחב של הנצחה. אין בו קירות מלאים בתמונות זיכרון או סמלים שמחזירים את המבקרים מיד ליום האסון. מבחינתה, זה מקום שמיועד לחיים.

״אנחנו מקום של חיים, של מפגשים, של חיבורים ושל המשכיות מאוד-מאוד גדולה״ היא אומרת. ״אני רואה פה חבר'ה שחזרו מהשבי באים ויושבים, ואנחנו צוחקים ויש לנו המון הומור שחור. אנחנו רואים וזוכרים את מי שלא פה איתנו, אנחנו רואים אותם כל הזמן, אבל אנחנו עדיין פה״.

מהקפה אפשר להמשיך כדקה ברגל למתחם הספורט של המושב. בספטמבר 2024 הוסבו מגרשי הטניס הישנים למגרשי פיקלבול, משחק מחבט המשלב בין טניס, בדמינטון וטניס שולחן. המשחק, שנחשב לאחד מענפי הספורט הצומחים בארצות הברית, הפך בעין הבשור ללהיט מקומי. כ-160 תושבים כבר משתתפים בפעילות, בהם גם בני הגיל השלישי שלא עסקו קודם בספורט.

״זה הפך למגפה, ממש מגפה רצינית״, אומר ערנ. ״בימי הפעילות אחר הצהריים המקום פשוט מפוצץ באנשים״. לדבריו, הבחירה להשקיע בספורט אינה מקרית. ״כשאנחנו מסתכלים על שיקום של קהילה אחרי אסון, אנחנו מבינים שספורט וקהילתיות הם דברים שמאפשרים ריפוי והחלמה של קהילה. לכן אנחנו משקיעים לא מעט מהמשאבים שלנו באזורים האלה״.

סביב מגרשי הפיקלבול מתפתחת כיום קריית ספורט חדשה. בתכנון: מגרש כדורגל סינתטי לילדים, מגרש נינג'ה, מגרש כדורסל חדש ומתחמי פעילות נוספים. המטרה היא לא רק לשדרג תשתיות, אלא ליצור מקום מפגש קבוע לתושבים בכל הגילים.

רגב חרל"פ, תושב המושב ודור שני למקימיו, זוכר את הפעם הראשונה שבה נתקל במשחק. ״איך שחזרנו מהפינוי באילת, אשתי ואני יצאנו לטייל עם הכלבים״, הוא מספר. ״ראינו את המגרש המשופץ והחלטנו לנסות להבין במה מדובר, מה זה המשחק הזה. בשנייה שהחזקנו את המחבט והכדור, הבנו שזה הדבר הבא״.

לדבריו, אחד הדברים המרגשים בפיקלבול הוא החיבור בין הדורות. ״לראות את החיבור הזה בין הדורות על המגרש זו חוויה משמחת ויוצאת דופן. אשר, שהוא כבר בן 81, שולח הודעה בקבוצה ושואל: 'מי בא לשחק פיקלבול?', ומיד החבר'ה הצעירים, בני הנוער והנכדים של החברים שלו, שהם בני 12, עונים לו: 'אני בא לשחק'״.

לצד המגרשים ניצב מיצב שקשה לפספס: כדור צהוב גדול עם פתחים וחורים עגולים בשלל גדלים. במקור, הכדור שימש בשנות ה-80 כמתקן שעשועים לילדי חבל ימית בסיני. כשהמשפחות פונו והקימו את עין הבשור, המתקן הגיע איתן למושב. עם פתיחת מגרשי הפיקלבול הבחינו התושבים שהכדור הישן דומה לכדור המשחק הרשמי, שגם הוא עשוי פלסטיק מחורר. הם שיפצו אותו, צבעו אותו בצהוב והציבו אותו מחדש. כך הפך מתקן ישן מסיני לסמל מקומי שמחבר בין עקירה, התיישבות ומשחק קהילתי.

מי שמעדיף להאט את הקצב יכול להישאר ללילה באחד ממתחמי האירוח שפועלים בעין הבשור. לדברי ערנ, במושב יש כיום כשישה מתחמי צימרים. אחד מהם הוא ״ראקויה״, מתחם בהשראה יפנית שהקימו נחמה תלמי ומשפחתה, אחרי שהשנים שחיו במזרח השאירו בהם חותם. ״בנינו סוויטות יפניות לאירוח מיוחד, וזו יפן הקטנה בנגב״, היא מספרת. ״היינו שליחים במזרח, ורציתי להביא את התרבות והחוויה של יפן לישראל, ובמיוחד לעוטף״.

העובדה שצימרים כאלה פועלים דווקא בעין הבשור מספרת משהו על השינוי שעובר האזור. המבקרים לא מגיעים רק כדי ״לחזק את העוטף״. אלא כדי לשתות קפה, לטייל, להתארח, לפגוש אנשים ולקחת חלק בכלכלה המקומית. עבור בעלי העסקים, כל ביקור כזה הוא גם פרנסה וגם סימן לכך שהאזור חוזר לתנועה.

בשעות הערב פועל במושב גם ״ברדאק״, פאב חברתי שנפתח פעמיים בשבוע, בחמישי ובשבת. המקום מארח מפגשים, הופעות, מסיבות ואירועים קהילתיים. כמו הקפה ומגרשי הספורט, גם הפאב נועד להיות נקודת מפגש. לא אטרקציה גדולה מבחוץ, אלא מקום קטן שבו תושבים יכולים להיפגש שוב, אחרי תקופה שבה שגרת החיים התפרקה.

מושב שבונים בו עתיד

לצד המקומות שהמבקרים רואים, במושב מתנהלים גם תהליכי שיקום פחות גלויים. המועצה והמושב הקימו שכונת מורים ורופאים, שנועדה לתת מענה למחסור בכוח אדם חינוכי ורפואי באזור. השכונה כוללת 20 יחידות דיור, והמושב מלווה את הדיירים החדשים כדי לחבר אותם לחיי הקהילה. כיום מתגוררים בה כמה מורים, ובמושב מקווים שבשנה הקרובה היא תתמלא.

״אנחנו עובדים צמוד עם מנהלת תקומה״, אומר ערנ. ״היא מלווה אותנו בכל הצעדים, מסייעת במימון פרויקטים, עוזרת לקדם בנייה, תקציבים לפעילות חינוכית, חברתית ורווחתית. זה שיתוף פעולה למופת״.

הביקוש למגורים במושב, לדבריו ולדברי התושבים, גבוה מאוד. גם אחרי ה-7 באוקטובר, ואולי דווקא אחריו, אנשים מבקשים להישאר, לחזור או להצטרף. שונית מתארת זאת בפשטות: ״אין פה היום בית אחד פנוי להשכרה. אין פה חדר, עם ממ״ד או בלי ממ״ד, זה לא משנה. אנשים נאבקים פה על כל סנטימטר. זה בגלל שהקהילה פה מאוד חזקה ואיכותית. אולי זה קשה להגיד, אבל זה סוג של ניצחון. זה סוג של המשכיות״.

הביקור בעין הבשור אינו יום כיף שמנותק מהמציאות. אי אפשר להגיע למושב בלי לדעת מה קרה באזור, ואי אפשר לדבר עם התושבים בלי להבין שהטראומה עדיין נוכחת. אבל דווקא משום כך, כוס הקפה, משחק הפיקלבול, הצימר, הפאב והסיור החקלאי מקבלים משמעות נוספת.

עין הבשור אינו מנסה רק לשוב להיות המושב שהיה לפני ה־7 באוקטובר. הוא מקים עסקים חדשים, מרחיב את מתחמי הספורט, בונה פתרונות דיור ומייצר עוד סיבות להגיע, להישאר ולהצטרף. במקום שבו ניסו לעצור את החיים בשער, התושבים בחרו להרחיב אותם.

הסדנה המדווחת של תלמידי מסלול עיתונות בעידן דיגיטלי התקיימה בזכות מלגת "פועלים לעתיד" של בנק הפועלים