קפטן הפועל מפלסים: ”כדורגל זה כלי טיפולי עבורי, הוא נתן לנו את הכוח לשמור על הראש מעל המים”

אריגו סאקי, מאמן נבחרת איטליה לשעבר, אמר פעם כי “כדורגל הוא הדבר החשוב ביותר מבין הדברים הלא חשובים”. עבור ד”ר תמיר ארז (43), האמירה הזו היא הרבה מעבר למשפט יפה, היא באופן תמציתי סיפור חייו, במיוחד בשנתיים האחרונות.

ארז, נשוי ואב לשלושה, הוא חוקר, מרצה לפסיכולוגיה של הספורט ואיש חינוך. הוא גדל בקיבוץ מפלסים ובשדרות, אך כעת, אחרי שבעה באוקטובר, הוא מתגורר בהוד השרון. בעברו היה כדורגלן פעיל בליגה הארצית, ולאחר שינוי כיוון הגיע לעולם האקדמיה והשלים דוקטורט באוניברסיטת חיפה. המחקר שלו בחן את החיבור בין ספורט, חינוך וטראומה. בנוסף, הוא מרצה באקדמית קריית אונו ומכללת קיי, ובמקביל משמש כקפטן הפועל מפלסים, פייבוריטית קבועה לזכייה בטורניר שער הנגב – טורניר הכדורגל של האזור שבו גדל.

איך קרה המעבר מהמגרש לאקדמיה?

“התחלתי את הקריירה שלי בהפועל אשקלון, במחלקות ילדים ונוער. בגיל הנוער עברתי בהשאלה לקבוצות הנוער והמילואים של הפועל תל אביב. ושיחקתי עם שחקנים שאחרי זה נהיו שחקנים בקבוצות הבכירות בארץ. אבל אחרי שנה חזרתי להפועל אשקלון ושם שיחקתי בליגה הארצית שנתיים, וכשהתחלתי להבין שאני לא מצליח להגיע למקצוענות – אם זה בשכר וגם בסיפוק האישי – פניתי לעולם האקדמי. למדתי לתואר ראשון ושני במכללת ספיר, שיווק טכנולוגי ומדיניות ציבורית, ובמקביל עבדתי בשדרות כרכז נוער. אני איש החינוך הבלתי-פורמלי”.

אחרי התואר בספיר המשיך ארז לתואר בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ומשם לדוקטורט בחינוך באוניברסיטת חיפה. הדוקטורט בחן את הספורט כמרחב חינוכי בלתי פורמלי המעודד סובייקטיביות ומשפיע על ילדים בתחומים שונים: מעמד סוציו-אקונומי, טראומה ומצבי חירום. מהמחקר התיאורטי צמחה גם פרקטיקה: פיתוח תוכניות חינוכיות המשתמשות בספורט ככלי.

יש משהו לא מקרי בכך שאיש שהקדיש את הדוקטורט שלו לבחינת הספורט כמרחב מרפא, הוא האדם שחובת ההוכחה עליו. ערב שבעה באוקטובר, תמיר ומשפחתו תכננו לעבור לשכונה החדשה בקיבוץ. אבל אותו בוקר טרף את כל הקלפים, ותמיר מצא את עצמו במלון יחד עם כל קהילת מפלסים השבורה.

הזהות של תמיר כבן קיבוץ מפלסים היא חלק בלתי נפרד ממי שהוא. השורשים בקהילה הארגנטינאית, חברי הילדות והחיבור העמוק לאדמה ולמגרש בקצה של הקיבוץ עיצבו את תפיסת עולמו.  מתוך הקרע מהחלק הכה מהותי מזהותו התחיל תמיר את מסע הריפוי, דווקא דרך פודקאסט.

“ב-6 באוקטובר כבר היו לנו תוכניות בנייה סופיות לבית מול עזה, שבו חלמנו להזדקן. ביום למחרת הכול נטרף. השלמתי עם המוות והבנתי שהחיים שהיו – לא יהיו עוד. היום, ובעזרת הטיפולים הפסיכולוגיים, אני מבין שהבית הפך להיות כמו צב, הוא נמצא איפה שהיקרים לי, אשתי וילדיי, נמצאים”

איך בעצם התחיל הפודקאסט ”קרועים”?

“גון (צורי) ואני חברי ילדות. תמיד היינו משחקים ביחד, והיה לנו חלום להקים פודקאסט. אחרי שבעה באוקטובר מצאנו את עצמנו יושבים במלון דן אכדיה, הלומי קרב. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: אנחנו הולכים על זה. הבאנו קבינט מצומצם שהורכב מקרובי משפחה וחברים מהקיבוץ, והתחלנו לדון על הקונספט”.

“הרעיון של ‘קרועים‘ נולד מתוך הקרע של שבעה באוקטובר – חוסר האמון במדינה, כל מה שקרה. אנחנו מביאים דמויות לדבר על הקרעים שלהן, ותוך כדי גם מדברים על הקרעים שלנו. זה כמו טיפול עבורנו, אבל עם הזמן הבנו שזה טיפול גם לכל מי שמאזין”.

הפודקאסט, שבתחילה הוקלט בחדרו של גון במלון המפונים, עבר לאחר עונה אחת בלבד ל’בית הפודיום’ – רשת התוכן והפודקאסטים מהגדולות בישראל: “אנחנו כבר שתי עונות שם ונהנים מאוד”, אומר תמיר. “מקווה שגם עושים עבודה טובה”.

בפודקאסט אתם נוגעים בנקודה כואבת, על איך זה להיות לא ”פה” ולא ”שם”. איך אתה מתמודד עם העובדה שהקיבוץ ממשיך ואתה לא על “העגלה”?

“אני לא מאחל לאף אחד, וגם לא לשונאים שלי לעבור את מה שעברנו, ואני כן חושב שאנשים צריכים להמשיך ולהתקדם. קיבוץ מפלסים הוא נוף ילדותי – נולדתי שם, גדלתי שם, יחד עם זאת, החוויות הקשות גרמו לי לאבד את הרגש למקום המגורים הפיזי”.

“אני גר בהוד השרון, שטוב לנו בה, אבל אני מתקשה עדיין לקרוא לה ‘בית’. זה קרע אדיר ואני באמת לא יודע אם הוא ייסגר אי פעם. אז כן, אתה מתהלך בארץ ישראל שממשיכה, ואתה מרגיש שאתה קצת מאחורה. אתה עדיין חווה, עדיין מתמודד, והעגלה ממשיכה”.

על הכוח הטיפולי של קבוצת ותיקי שער הנגב: “אחרי אותה שבת, הקבוצה קיבלה תפנית מטורפת. היא הפכה להיות עוגן עבור מי שעבר את האסון. זה נהיה המקום של אנשים שמבינים אותך, שנותנים חיבוק, שאפשר לפרוק אצלם”

מלבד הפודקאסט, בתהליך הריפוי של תמיר יש כלי נוסף: ותיק יותר, מוכר יותר. כזה שמלווה אותו מהילדות במפלסים ועד היום – הכדורגל.

מה המקום של קבוצת ותיקי שער הנגב בחיים שלך?

“בעולמות האקדמיה, כל המחקר על טראומה עוסק במושג “עוגנים” – אותם דברים ששומרים על חיינו יציבים. זה משהו קריטי להתמודדות. ב-2021 הקמנו את ותיקי שער הנגב כדי שנוכל לשחק ביחד בערבים החברים מהאזור. אחד המקימים היה חברי, אילן פיורנטינו ז”ל, רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז שנהרג בשבעה באוקטובר.

“אחרי אותה שבת, הקבוצה קיבלה תפנית מטורפת. היא הפכה להיות עוגן עבור מי שעבר את האסון. זה נהיה המקום של אנשים שמבינים אותך, שנותנים חיבוק, שאפשר לפרוק אצלם. הקבוצה קיבלה יותר משמעות מתוך השבר. ובנוסף, היא ממלאת תפקיד גדול גם בסיפור של שער הנגב כולו, אם זה חטופים שחזרו, בין אם זה חברים שאבדו. אנחנו מספרים דרך הקבוצה את הסיפור של הקהילה שלנו. בשנה שעברה טסנו לגרמניה לטורניר לזכר אילן, והשנה אנחנו טסים שוב, יחד עם משפחתו. כדורגל זה כלי טיפולי עבורי, אבל גם עבור שער הנגב”.

בתור מישהו שמדבר על כדורגל ככלי שיקומי, מה אתה חושב שהמדינה צריכה לעשות?

“זה משהו נורא רחב, אבל יש הרבה דברים שאפשר לעשות. זה עניין של חינוך, עבודה מאומצת עם ההורים ומאמנים. רובם לא יהיו שחקנים מקצוענים, זו עובדה. אבל השאלה היא מה אנחנו משאירים בעולם הזה? איזה כלים, מיומנויות וכישורי חיים ניתן לאותם ילדים? אנחנו רואים מה קורה בחברה הישראלית. חברה אלימה מאוד, נוער שהעתיד שלו לוט בערפל. אני חושב שספורט יכול להיות חלק מהתרופה”.

אפרופו כדורגל בשער הנגב, חשוב לציין גם את הפועל מפלסים ועוד מעט מתחיל הטורניר המפורסם של המועצה, ואתה בא בתור סוג של מתאזרח…

“אני נולדתי במפלסים, אני לא מתאזרח ולא נעליים”.

“אתה צריך להבין משהו מאוד-מאוד חשוב לגבי קהילת שער הנגב בכלל וקהילת מפלסים בפרט. קהילת מפלסים זו קהילה של עולי דרום אמריקה, עבורנו כדורגל זה החיים”

אבל סוף-סוף טורניר, אנחנו מדברים בזמן שאין חטופים בעזה, והשיקום באזור מתקדם. הטורניר, שהיה אחד מסמלי האזור, חוזר. יש כאן סגירת מעגל?

“דיברנו קודם על כך שהעולם ממשיך ומתקדם, והקהילות שלנו צריכות איכשהו להדביק את הקצב. וכן, השנה זה אחרי שבעה באוקטובר, זה אמור להיות טורניר ‘רגיל’. אני שם את ‘הרגיל’ במירכאות, כי איבדנו המון. איבדנו בית, איבדנו חברים, איבדנו שחקנים שהיו חלק מהטורניר הזה. הוא לעולם לא יהיה מה שהיה לפני. אבל אני מקווה שהוא יהיה מוצלח, קהילתי, הוגן, ברוח הספורט כמו שאנחנו אוהבים. ושהטובים ינצחו: הפועל מפלסים”.

זה מעניין איך כדורגל תופס בשער הנגב כזה מקום, איך הוא כזה חלק כל כך חשוב גם אצלך וגם אצל קהילה שלמה.

“אתה צריך להבין משהו מאוד-מאוד חשוב לגבי קהילת שער הנגב בכלל וקהילת מפלסים בפרט. קהילת מפלסים זו קהילה של עולי דרום אמריקה, עבורנו כדורגל זה החיים, הוא חלק מהזהות. אני לא אשכח, חודש וקצת אחרי השבעה באוקטובר, נפגשנו הפועל מפלסים נגד שועלי כפר עזה בשפיים. אני מדבר על קהילות שבורות: כפר עזה איבדה אנשים, חברים, אחים, חטופים. ותשעים דקות שיחקנו כדורגל, התחבקנו, התנשקנו, רצנו, קצת התעצבנו. הכדורגל נתן לנו את היכולת לשמור על הראש מעל המים בתקופות הקשות האלה.

“אז למי שלא מבין מה זה ספורט ומה זה כדורגל, שווה שיבוא לשער הנגב, כי כדורגל פה, במיוחד אחרי שבעה באוקטובר, זה משהו שמסייע לנו לשמור על הראש מעל המים, כלי שמסייע לנו להתנהל בעולם הזה. לפרוק ולחזור למסלול, ולהישאר עליו”.

אז לסיום השאלה המאוד מתבקשת, מה יהיה עם ארגנטינה במונדיאל?

“אנחנו לוקחים, איזה שאלה? אסור לנו להגיד משהו אחר, אין דבר כזה”.

הפרויקט נעשה בשיתוף בנק הפועלים

עורך משנה: אופיר פרייס
מפיק: תו אבוחצירא