נוי צברי חיה כמו כל בחורה בת 24 – היא אוהבת מסיבות ופאבים, היא סטודנטית לתואר ראשון ושוכרת דירה בתל אביב. את כל אלו היא עושה כשהיא משותקת בידיים וברגליים. בגיל 12, במסיבת בת מצווה של חברה, קפצה צברי לבריכה ונפגעה קשה בעמוד השדרה. מאז היא מתניידת באמצעות כיסא גלגלים וכיום היא מעבירה הרצאות על סיפור חייה כשהמסר חד משמעי: “הכל עניין של גישה” – זו לא סתם קלישאה שחוקה, אלא התורה כולה. כשנשאלת צברי מאיפה הכוחות היא אומרת “המתכון שלי זה חברות טובות ומשפחה תומכת בשילוב עם האופי שלי”. את הגישה הזאת אימצה צברי לאורך השנים.
לאחר התאונה שהתה צברי בשיקום אינטנסיבי בתל השומר במשך שנה, תהליך שנמשך עד היום. בהתחלה מספרת כי התביישה לצאת עם כיסא הגלגלים מהבית, אבל המשפחה והחברים, אותם היא מציינת שוב ושוב כחלק מהותי בתהליך השיקום, נתנו לה את הביטחון להאמין שאין שום דבר שהיא לא יכולה לעשות. “אני לא מפספסת דברים בגלל המגבלה. להיפך, אני נלחמת בקשיים האלה, אם אני אתן להם להביס אותי אני אשקע”. ואכן, אין שום דבר שהיא מוותרת עליו בגלל הכיסא. בסוף השבוע האחרון נסעה עם חברות לפסטיבל בדרום. היא אמנם לא נותנת לחשש לעצור אותה, אבל הוא תמיד שם. “לא ידעתי מה יהיה, זה לישון באוהלים, לא ידעתי אם הקרקע מתאימה לכיסא, כולם סטלנים. זה לנסוע אל הלא נודע. פחדתי. אבל חברה שלי אמרה לי ‘יש פעם שלא הסתדרנו? מה יכול להיות’, ופשוט נסענו. נכנסו עם הרכב עד המקום והיה מושלם”, משתפת צברי.
בשנה שעברה טסה צברי עם שתי חברות לקוסטה ריקה. “אין מילה כזאת נגישות בקוסטה ריקה”, היא אומרת. “אבל אח שלי גר שם, אז זה כבר היה יותר פשוט, הוא דאג להכל. היתה מדרגה בכניסה לבית אז הוא ישר הביא נגר שיבנה לי גשר”. גם הנסיעה הזו לא הלכה חלק לגמרי. בדרך לקוסטה ריקה צברי וחברותיה עצרו לקונקשן ופספסו את הטיסה השנייה. המטוס המריא כשכיסא הגלגלים של צברי, יחד עם המזוודה שלה עליו. “בכיתי. אמרתי להן “מה עשיתי לכן? בואו נחזור הביתה”, אבל גם הפעם חברות שלי הרגיעו אותי, הן השכיבו אותי בשדה התעופה ודאגו להכל”.
צברי יודעת שעבור בעלי מוגבלות שינוי הגישה אינו קל. היא מתאמנת בקביעות במקום שמתמחה בפציעות בעמוד השדרה ובגב, כשהמתאמנים בכיסאות גלגלים. “המאמן שלי שולח אותי לדבר הרבה עם המתאמנים, בעיקר עם בנות. אני רואה שממש קשה לבנות, מבחינת עצמן, לא מבחינת הסביבה. ואני רואה שההבדל הוא בגישה”. מתוך התובנה הזו, החליטה צברי מה היא רוצה לעשות בחיים וכיום היא סטודנטית לתואר ראשון במדעי החברה כבסיס ללימודי ייעוץ מיני לצרכים מיוחדים. “התחלתי להיות מודעת לעצמי מבחינת נשיות ומיניות יחד עם המגבלה. והבנתי כמה חוסר מודעות יש בעניין. בהתחלה היו שואלים אותי הרבה אם אני יכולה לקיים יחסי מין. אז זו היתה נראית לי שאלה לגיטימית, היום אני יודעת שהיא ממש לא. זה צריך להיות ברור שאפשר”.
צברי הבינה על בשרה שבעלי צרכים מיוחדים, בתוך כך נכנסות לא רק מגבלות פיזיות אלא גם אוטיזם, תסמונת דאון ועוד, אינם יודעים מספיק בנושא ולא מקבלים מענה ראוי. היא החליטה לוותר על המסלול הארוך של פסיכולוגיה קלינית ולגשת ישר אל לב העניין – הנגשת נושא יחסי המין לבעלי מוגבלויות והסרת הטאבו. “הבנתי שאפשר לטפל באנשים בכל מיני דרכים. אז לא יקראו לי פסיכולוגית, אז לא יקראו לי סקסולוגית, אבל אני אעשה מה שאני אוהבת. לא משנה לי הכותרת, היתרון שלי זה שאנשים יכולים להתחבר אליי כי אני גם נחשבת צורכת מיוחדת”.
לפני כשנה, ביקשו ממנה במקום העבודה שלה לספר את הסיפור שלה בפני צוות העובדים. התגובות ותחושת הסיפוק שלאחר מכן הביאו אותה להבנה שיש לה מה להגיד. “אנשים לא רגילים לראות בנאדם שמחייך ויושב על כיסא גלגלים, שמתאפר ויוצא למסיבות, זה לא בטבע שלהם. אבל אני ישר צוחקת, ישר מדברת ושוברת את הקרח”. כך נולד הרעיון להרצאה שהיא כתבה יחד עם חברה טובה וקיבלה את השם ‘ארבעה גלגלים ואודם‘ מאחותה. “ההרצאה שלי מאוד קלילה, אני לא באה לספר סיפור טרגי. אי אפשר להתעלם מזה שזה טרגי, אבל זו לא המטרה. זו הרצאה צינית ומצחיקה ומתעסקת במה שקורה לי היום ולא במה שהיה. לא אכפת לי להיות זו שחושפת את עצמי בפני כולם כדי שהנושא הזה יהיה קצת פחות מרתיע”, מסכמת צברי.
