עשר דירות של הדיור הציבורי בנתיבות, בשכונה הוותיקה “ברית כהונה”, הוקצו בשנים האחרונות לטובת אברכי ישיבת ההסדר הגרעין “מגשימים ביחד” הפועל בעיר. לאחרונה, בעקבות יישום דו”ח טרכטנברג, הוחלט לפנות את הדיירים ולהכניס במקומם את התושבים העונים לקריטריונים הנדרשים. למרות שמפוני הדירות עברו לדמי שכירות יקרים יותר, הם בטוחים כי מדובר במהלך נכון ומוצדק.
י’ (שם בדוי), פעיל חברתי בנתיבות, מברך על היוזמה וסבור כי היתה בעיה עמוקה בעיר שנפתרה בזמן הנכון. “הסיבה שהושיבו בדירות אלה את האברכים במשך השנים היא החלטה של העירייה מתוך הבנה כי תמיכה באוכלוסייה של אברכי הישיבה תוביל לשינוי חברתי באותה השכונה והעיר. בעוד הכוונה רצויה, המעשה אינו ראוי כיוון שישנן משפחות שזקוקות לכך ואותם אברכים יוכלו להסתדר ולגור במקום אחר בעיר”. לשיטתו, התופעה רחבה יותר מנתיבות. ”גם במקומות אחרים בארץ היתה מגמה של הכנסת דיירים מגרעינים שונים במקום האוכלוסייה החלשה שנפגעת מכך, יש כאן אנשים שזקוקים לכך ויש שלא, לכן, אני מברך על שינוי המגמה וסבור כי נעשה כאן תיקון עוול לאותם אנשים שהיו זקוקים לדירות ולא קיבלו”.
שמוליק פרידמן בן שלום, מנהל גרעין “מגשימים ביחד“, מי שהקים את הגרעין בירוחם ובנתיבות ואף הדליק משואה ביום העצמאות בשל פעילותו בפריפריות, מגיב לטענות נגד יישום מסקנות דו”ח טרכטנברג ומסביר את הרציונל של הושבת בני גרעין/אברכים בדירות. ”במדינת ישראל ישנם פערים חברתיים רבים שקשורים בכך שאין אינטראקציה בין סוגי השכבות של האוכלוסייה. החלשים גרים בינם לבין עצמם בעיקר בפריפריות והחזקים גרים בין הדומים להם במרכז, דבר זה מנציח את הפערים החברתיים”. לדעתו, קיימת דרך אחת לצמצם את התופעה והיא “הבאת תושבים ‘חזקים’ לפריפריות כדי שיתגוררו בסמיכות מה שיצור אינטראקציה ויוביל לפעילויות משותפות בין סוגי האוכלוסייה כפי שקורה היום בנתיבות”. בן שלום סבור כי הגישה הוכיחה את עצמה בפעילות הגרעין ו”היוותה תשתית רחבה לכלל הפעילויות וההצלחה בעיר”.
בן שלום סבור שיישום דו”ח טרכטנברג הוא טעות חמורה. “אני יכול לקבל את הטענה למה באזורי המרכז דירות של הדיור הציבורי צריכות להגיע ישר למי שזקוק לכך באמת. אך להכליל את ההחלטה באופן גורף גם על כלל הפריפריה הגיאוגרפית? זו טעות יסודית”. בן שלום מדגיש כי יש הוכחות להצלחה של הפעילות בנתיבות, שהובילה לצמצום פערים. הוא מוסיף כי “המגמה הזאת יכולה להחזיר שוב את המציאות העגומה שבה אוכלוסייה חלשה תגור ותכיר רק אוכלוסייה שדומה לכך ולא יצליחו לצאת מאותו מעגל עוני”.
כחלק ממדיניות הרווחה בישראל, המדינה מקצה דירות לשכבות המוחלשות כמו עולים או משפחות שאינם יכולים לממן בכוחות עצמם שכר דירה. בשנים אלו היו 260 אלף דירות של הדיור הציבורי שהמדינה היתה אחראית על תחזוקתן והעברתן למשפחות שזקוקות להם במחיר חודשי סמלי. דירות אלו נבנו בהמוניהן בפריפריה עם קום המדינה ובהן יישבו את העולים בעיקר מארצות ערב כדי ליצור רצף גיאוגרפי המיושב על ידי יהודים. בשנות ה-60 החלה המדינה בהפרטת המיזם והעבירה את הדירות לחברות פרטיות כמו עמיגור ועמידר. בדו”ח טרכטנברג נטען כי דירות רבות של הדיור הציבורי תפוסות בידי אנשים שלא זכאים לכך לפי הקריטריונים ומוקצות לבעלי אינטרסים שונים כמו גרעינים תורניים או חברתיים. לכן, נקבע כי הדירות חייבות לעבור למי שבאמת זקוק להן – מה שאכן בוצע בנתיבות, שש שנים אחרי פרסום הדו”ח.
מ’ (שם בדוי), חבר גרעין “מגשימים ביחד”, פונה לאחרונה מדירתו ומסביר כיצד התמודד עם הפינוי מהדיור הציבורי. “אני שמח על המהלך וחושב שיש ערך גדול לאוכלוסייה צעירה שמשנה את פני השכונה הוותיקה ברמה החברתית”, הוא מדגיש. מ’ סבור כי לא הבין עד כמה הצורך בדיור ציבורי של תושבים פרטיים הוא גדול. “ברגע שהבנתי זאת כבר גמרה בליבנו ההחלטה לעזוב. לכן, עכשיו כשאני רואה שנכנסו אנשים שזקוקים לדירות יותר ממני אני שמח על המהלך וסבור שהמהלך חיובי”, הוא אומר.
לאחר הפינוי מהדיור הציבורי, מספר מ’ על החיים שאחרי: “עברתי לדירה שדמי השכירות בה גבוהים פי שניים, כדקה הליכה מהדירה ממנה עברנו. אני שמח ברמת התחושה שאנחנו לא מקבלים סבסוד ייחודי על חשבון המדינה ושאנחנו עומדים כאנשים עצמאיים”.
