יום שישי. השעון מעורר מצלצל ומזכיר שהפגרה הסתיימה. אם היינו משחקים בליגת העל הייתי יכול להרוויח עוד כמה שעות שינה, אך העונה הזאת הופכת את יום שישי לקדוש עוד יותר ומייתרת את יום שבת – ככה זה להיות אוהד הפועל תל אביב ב-2017.
ומה קורה בצד הצהוב של העיר? דור כהן עם מכבי נגד סלביה
מתקשר לחבר למסע ומעדכן אותו בשעת היציאה למשחק – 12:00 בצהריים. החבר מתרעם ומבקש הסבר על השעה המוקדמת. אני מקריא לו ציטוט מעיתון הספורט: “בעקבות עונש הרדיוס תארח הפועל תל אביב (15:00) את הפועל מרמורק של אייל גולן באצטדיון בעכו”. גולן, שחשב שיבלה את צהרי שישי בים עם בירות, מטקות ושמיים נאלץ לארוז את התיק ולהצפין לעכו. נו מילא, גם כך כבר נובמבר וקר. את התהיות מדוע קבוצות מאזור השפלה והמרכז צריכות לנדוד עד הקצה הצפוני של מדינתו הקטנה השארנו בבית ויצאנו לטיול השבועי.
[Best_Wordpress_Gallery id=”3″ gal_title=”הפועל נגד מרמורק”]“אמרו לו שהחולצה האדומה זאת לא מציאה“, זועק אריק איינשטיין ז”ל מהרדיו, ואני נזכר שלמחרת המשחק אנחנו נציין ארבע שנים בלעדיו. ואיזה מסכנים האוהדים, מעולם לא היה המשפט הזה רלוונטי כמו השנה. לאחר שעתיים וקצת של נסיעה מרהיבה ביופייה הגענו לעיר הנמל שם קיבלו את פנינו בחום שהצטנן עם כוס ברד בעשרה שקלים – גזל אמיתי. יחד איתי וחברי הטוב עמדו ביציע אלפי אוהדים אדומים, ספק נאמנים ספק מזוכיסטים, שהגיעו מכורח ההרגל. מזג האוויר המבלבל סידר לנו צהרי יום נעימים בליווי גשם קליל שלמזלנו נעצר בקורת הגג שמעל היציע. האצטדיון החביב אגב ממוקם סמוך מאוד לים ומשקיף למפרץ המרשים של עכו.
בדקה ה-18 הגיע הרגע היחיד במשחק שסיפק לנו סיבה לחייך. בלם הקבוצה, אוראל דגני, מבקיע ומעלה את הקבוצה שלנו ל-0-1 מול מרמורק. מעבר לרגע הנדיר הזה, לא היו אירועים שהזכירו כי מדובר בענף כדורגל והמשחק המנומנם הסתיים בעוד ניצחון דחוק, סטייל הפועל תל אביב. הקהל מסכם את המשחק בשירה “כדי להיות אוהד של הפועל, צריך להיות מטומטם וגם טמבל”.
שריקת הסיום שחררה אנחת רווחה מסוימת, אך טעם הלוואי של היכולת הפושרת חייבה אותי למצוא מזור לגלולה המעט מרה. למזלי, אין מקום ראוי מעכו כדי למצוא בו את הממתק האהוב עליי – כנאפה. נסיעה קצרה לעיר העתיקה חושפת אותנו לנוף המרהיב של החומות המקיפות את העיר. אין כמו עכו בלילות, זמזמתי לעצמי עם ספק קל לגבי העיר המוזכרת בשיר. השיטוט בתוך סמטאות העיר העתיקה בעקבות ריח הנרגילות והקדאיף השתלם כשמצאנו את “ממתקי קשאש” – קונדיטורייה ערבית משובחת. טעמנו מהכנאפה, לקחנו לדרך גם קצת חומוס והתחלנו את המסע חזרה הביתה.
אחרי 28 שנים, נגזר עלינו שוב לשחק בליגה השנייה, הליגה הלאומית. בעוד היריבה העירונית משחקת מול קבוצות מספרד וצ’כיה אנחנו פוגשים קבוצה חביבה משכונת תימנים ברחובות ועוד קבוצות מאזורים פסטורליים בארץ כמו נשר, עפולה, נצרת וחדרה. ההתרסקות בשנים האחרונות מבשרת על איבוד המעמד כקבוצה מפוארת בכדורגל הישראלי. אך עונה שכזו בה פוגשים כל שבוע מקום קסום אחר, מגוונים בטעם המוזיקלי עם איינשטיין ו”סע לאט” או אייל גולן עם “שישי בצהריים” וטועמים מאכלים לא שגרתיים (ולעתים גם את טעם הניצחון) בהחלט תינצר בזיכרון האדום שלי. היכולת להתאכזב מהקבוצה, לספוג מפלות מדי עונה, לשכוח לאיזה ענף אנו משתייכים ועדיין להסתכל על חצי הכוס המלא, שמור לנו – כי ככה זה להיות אוהד הפועל תל אביב.
הטור מוקדש לאבא שלי, אהרון רבי ז”ל שנפטר השנה והיה זה שלימד אותי אהבת הפועל ת”א מהי.
