לא היי-טק, לא משפטים, לא הנדסה ואפילו לא תקשורת. שחר נוימן בן ה-31 בחר ללמוד כלבנות טיפולית בצעד שהוא מגדיר כהחלטה הטובה בחייו. בגיל 25, אחרי שלוש שנים בארצות הברית שם נחשף לתחום, החליט נוימן לחזור לארץ כדי ללמוד במכון וינגייט. שש שנים אחר כך יש לו עסק בשם “שח”ר” – “שיקום חינוך רגשי” – בו שלושה עובדים על ארבע: סקוט, בילי ואמה. לדברי נוימן, זהו תחום עיסוק מתיש אך “הדבר הכי ממצה שעשיתי בחיים”.
כלבנות טיפולית היא ז’אנר בתחום הרחב של תרפיה באמצעות בעלי חיים. הכלבים מסייעים בשיפור תפקודו הפיזי, החברתי והקוגניטיבי של המטופל. בישראל בעבר היו רק שני מוסדות שלימדו כלבנות טיפולית, אך לפי נוימן היום כבר יש עשרות מקומות כך שישראל נחשבת למדינה מאוד מפותחת בתחום. אחד מהם הוא מכללת ספיר שמציעה מסלול של כלבנות טיפולית אותו מרכזת אביב דוידיאן. הגר טלמור-שלמה, מנהלת תכניות הלימוד, מספרת כי “הלימודים נמשכים כעשרה חודשים ומציעים שילוב של אילוף כלבים וסיוע שיקומי באמצעות כלבים. הם משלבים חומר עיוני, תרגול מעשי בחווה וסטאז'”. לאחרונה סיימו את ההכשרה 30 סטודנטים שיכולים להשתלב בחוות כלבים או לפתוח עסק עצמאי, כמו נוימן. לדברי טלמור-שלמה, הבוגרים עובדים גם במסגרות לא רשמיות עם אוכלוסיות ייעודיות כמו נפגעי תקיפה מינית, בעלי פיגור ועוד.
נוימן אהב כלבים כבר מילדות. “כל חיי רציתי כלב אבל אמא שלי נקייה מאוד ולא הסכימה לי. בילדותי הסתובבתי עם החברים בשכונה ובכל פינה היה כלב משוטט. הכרתי את כולם”. בגיל 22, לאחר השירות הצבאי, התחיל נוימן לעבוד בארה”ב שם קנה את סקוט ש”היה קטן ושובב”. סקוט הוא כלב ציד הונגרי מגזע הוויסלה‘ והוא זה שפתח עבורו את הדלת לכלבנות הטיפולית. “זה גזע משוגע וחברותי מאוד. אפילו אמא שלי לא יכלה לעמוד בפניו. היא באה לבקר אותנו בארה”ב והיא לא התחברה אליו, היא גם אלרגית. כשחזרתי איתו לארץ היא לא הבינה איך יהיה כלב בבית. תוך יומיים הוא ישן איתה במיטה. זה כוחו של הכלב”.
אחרי הלימודים התחיל נוימן לעבוד במכון וינגייט, שם טיפל באמצעות כלבים בנשים מוכות, בעלי שיתוק מוחין ולוקים באוטיזם. אחרי התקופה בוינגייט הוא פתח עסק עצמאי. “השגתי תוכנית מאושרת על ידי משרד החינוך, תוך כמה ימים. בזכות התוכנית הזו אני יכול להיות מפעיל חיצוני בכל מוסד של משרד החינוך. ועדיין, יש מנהלות בבתי ספר שאומרות ‘כלבים בבית ספר? אין סיכוי'”.
“עיקר העבודה הוא על קשר עין, טון דיבור ושפת גוף”, מסביר נוימן. “ההתפתחות היא מעבר לטיפולים. אני כל הזמן מדגיש בפניהם שהלמידה וההתנסות נעשית על כלבים, אבל אלו דגשים לתקשורת גם עם בני אדם. הם מיישמים את זה”.
“הילדים למדו לכבד את הכלבים ולהבין שגם הכלב צריך את המרחב שלו”, מספר נוימן על הקשר של הכלבים עם הילדים. “הילדים מתחברים לרגש. הם לומדים לנצח או להפסיד בכבוד. הם מקבלים פרופורציה, דבר שמראה על בגרות”. י’ (השם המלא שמור במערכת), בן 10, שלומד אצל של שחר מספר: “לפני שהלכתי לחוג הייתי ממש מפחד מכלבים. עכשיו אני כבר לא”.
“הכלבנים צריכים להיות מאוד מכילים וסופר סבלניים”, מסביר נוימן על האופי הדרוש כדי לעבוד בתחום. “לפעמים הכל קורה כל כך לאט ואתה צריך להבין את הילד. אני לא מרשה להם להעיף משיעור. אם אנחנו נעיף מתרפיה אז אוי ואבוי – אין לילד עתיד”. לדבריו, “הכלבנים מסתכלים על ילדי החינוך המיוחד כשווים בין שווים. הם נולדו ככה והכלב מקבל אותם”.
נוימן מספר על מוסד מיוחד בו הוא עובד. “כולם שם עם שיתוק ו-99% מהילדים מתניידים עם כיסא גלגלים. הכנסנו להם לאייפד את הפעולות ‘שב’ ו’ארצה’. בילי רואה את הכיסא וקופצת עליו. היא מלקקת אותם והם צוחקים”. אלו רגעים בהם החיים מקבלים פרופורציות: “אני יכול לעשות מה שאני רוצה. הילדים האלה על כיסא, הם לא יכולים להזיז את הרגליים. הם צוחקים בכיסא ואני צוחק איתם. הכלב מכשכש בזנב”.
נוימן מסביר את המציאות שלהם. “מגיל 21 הם יישבו בבית למשך כל החיים. למדתי שם להעריך את החיים. הם שינו אצלי הרבה הרגלים. הייתי שוטף את הידיים 10 פעמים בשעה. היום אני מנגב להם את הרוק ואת החטיפים מהמכנסיים”. נוימן מספר כי “זה כבר לא נוף מוזר. להפך, אני מתחבר אליהם ולאושר שלהם. הם לא ממסכנים את עצמם”.
“כולם שם עם שיתוק ו-99% מהילדים מתניידים עם כיסא גלגלים. הכנסנו להם לאייפד את הפעולות ‘שב’ ו’ארצה’. בילי רואה את הכיסא וקופצת עליו. היא מלקקת אותם והם צוחקים”
דני פוקס, אביו של אוריאל, הלוקה באוטיזם, מרצה ברחבי הארץ ומספר את הסיפור המרגש שלו ושל בנו. “אוריאל לא טופל באמצעות כלבנות טיפולית, אבל אימצנו כלב מצער בעלי חיים, והוא קרא לו ‘בובי’ “. “בהתחלה היו תקופות בהן הוא לא דיבר איתנו, אבל הוא הצליח לדבר עם בובי”. פוקס מתאר את היתרונות בגידול כלב: “הילדים מאוד אוהבים את המגע של הכלבים. התקשורת שלהם איתם אחרת, כיוון שהכלב לא דורש תשומת לב בחזרה. הוא יכול להיות איתם חופשי”.
נוימן מתייחס לביקורת על תחום הכלבנות הטיפולית שגורסת שמדובר בניצול בעלי חיים. לדבריו, הוא מקפיד על שעות העבודה של הכלבים. “שמתי לב שמעל ארבע שעות הם לא מתקשרים יותר. גם אם בית הספר יבקש תשע שעות רצוף אני לא אהיה מוכן לעבוד, לא משנה מה הסכום. אני גם אומר לכלבנים שלי: שימו לב לכלבים. ודאו שיש מים ותקפידו על רבע שעה הפסקה בין המפגשים”. למרות זאת, נוימן מודה שלא בכל המקומות עובדים כך: “יש מקומות שיש כלבנית אחת, בדרך כלל סטאג’רית. כלבנית אחת לא יכולה להעביר טיפול עם שמונה כלבים, תיק הציוד ושמונה ילדים”.
נוימן מסכם בעצה למשפחות: “תביאו כלב הביתה. הכלב עוזר הן במישור החברתי והן במישור הנפשי. המשפחה מתאחדת, וכולם עוזרים לטפל בחבר משפחה נוסף”.
