במוצאי שבת ה-31 באוקטובר התקיימה העצרת לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח בידי יגאל עמיר לפני 20 שנה. העצרת נפתחה בהקלטת קולו הסדוק של איתן הבר בעת הודעתו על מותו של רבין, כשברקע זעקות השבר של האנשים שעמדו סביבו. בהמשך השידור קיימו עימו ראיון ושאלו האם למדנו משהו מהרצח. הוא השיב שהאלימות מכרסמת בנו. הרי “האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה” – משפטו האלמותי כמעט של רבין – הפך במרוצת השנים ללא יותר מקלישאה שחוקה, שמעלה את השאלה האם האלימות מכרסמת בנו, או שמא אנחנו אלה המכרסמים בה? ובכלל, על איזו דמוקרטיה אנחנו נלחמים פה?
אני לא אוהבת את רבין. גם לא שונאת אותו. למעשה, אין לי כל רגש כלפיו. הייתי בת ארבע כשרבין נרצח. ילידת שנות ה-90′ ממוצעת. אני זוכרת את הטלוויזיה ששידרה את עצרת השלום, בני נוער במזרקה, הכתבים מדווחים מהשטח בהתרגשות ואנחנו, כמו הרבה בתים ישראליים, צופים באיש שהבטיח שיביא את השלום ואולי באמת התכוון לזה. בכלל לא ידעתי שתקופה קצרה לפני כן התנהלה נגדו מסכת הסתה. ואז זה קרה, קולו הסדוק של הבר “מודיע בתדהמה”. משהו אחר כבר שרר באוויר. אותי שלחו לישון והנסיעה לגן בבוקר שלמחרת הייתה שקטה מהרגיל, היו דיבורים שלא הבנתי ואיזו שתיקה מקודשת שאסור היה להפר. בגן סיפרו לנו שאיש רע רצח את ראש הממשלה. לא ממש ידעתי מה זה אומר להיות ראש ממשלה, לי הוא בכלל הזכיר את סבא שלי וחשבתי מה היה קורה אם היו רוצחים אותו.
העצרת המרכזית לזכר רבין, הפכה, במקרה הטוב, לממרק המצפון הלאומי. כמעט כמו לצפות בספיישל “לתת” לקראת החג ולהיות בטוחים שאין יותר משפחות מתחת לקו העוני. הנה, אפילו תרמנו עשרה שקלים באפליקציה. במקרה הפחות טוב, מדובר בלא יותר מזירה לצבירת הון פוליטי ציני על חשבון נוער משולהב או אם שכולה, שהפכה בהינף יד לימנית המחמד התורנית של התקשורת.
אם האלימות היא באמת כרסום יסוד הדמוקרטיה, אז בסופו של דבר כולנו – או לפחות רובנו – מכרסמים בו מדי יום בלי לשים לב; מול הפייסבוק, מול הטלוויזיה ואפילו במסדרונות הרשות השופטת. כי אלימות היא לא רק לצייר שליח ציבור בכאפייה, והסתה לאו דווקא כרוכה במדי נאצים. גם לא לקבל מזרחי לעבודה או לשלם פחות לאישה שעובדת במשרד שלך, רק כי היא אישה, זו אלימות. כן, גם לאלץ יהודים אתיופים לעברת את שמם כדי “להתקבל” זו לא בדיוק ההגדרה לסובלנות. אפילו שיש לך הרבה חברים “כאלה”. העצרת נפתחה בדקת דומיה לזכרו של ראש הממשלה רבין. אבל צריך להוסיף עוד דקה אחת, לזכרנו ולזכר המדינה שרצינו, ואולי היינו יכולים להיות.
צילום תמונה ראשית בראש הכתבה: חן מטס
