תמונותיהם של אסף סיבוני ועידן מינקר ז"ל על רקע האנדרטה סמוך לקיבוץ ניר עם. צילום האנדרטה: גלעד ילון

החיים שאחרי הדפיקה בדלת: 20 שנה לאסון המסוקים

מאת חן אלבז וצליל דיבקר

"זה הזוי לגמרי שיש לי ילדים ולו לא", מספרת דפנה סיבוני-ששון, אחותו של אסף ז"ל שנספה יחד עם עוד 72 לוחמים ואנשי צוות באסון המסוקים בליל ה-4 בפברואר 1997. עם ציון 20 שנה לאסון הכבד, מתארות שתי אחיות של שניים מהחללים את זיכרונותיהן מאותו הערב ובמציאות החיים שבאה אחריו.

דפנה בת ה-31 מספרת שבאותו הלילה היא צפתה בסדרה האהובה עליה ולפתע הופיע על המסך מבזק חדשות שהודיע על האסון. בעוד שהיא כעסה על הפסקת הסדרה, אמה מיד הבינה שבנה אסף היה על המסוק ושסביר להניח שהוא נהרג, אביה לעומתה היה אופטימי ולרגע לא חדל לחייג למספרי הטלפון שהיו ברשותו. כמה שעות לאחר מכן, דפקו על דלתם קצינים ובישרו שאסף היה על המסוק ונחשב נעדר. בתגובה ניסתה המשפחה להסיח את הדעת בעזרת מטלות בית, אך שעות מעטות לאחר מכן, שוב דפקו הקצינים על דלתם, הפעם כדי לבשר על מותו.

אסף ז"ל ודפנה סיבוני. צילום: באדיבות המשפחה

אסף ז"ל ודפנה סיבוני. צילום: באדיבות המשפחה

איילה, בת 27, אחותו של החייל עידן מינקר ז"ל שנהרג באסון, זוכרת את הלילה ההוא ומספרת שהיא ישנה באותה השעה. "ההורים שלי הבינו מיד שקרה משהו גדול וקשה. בבוקר שלמחרת אבא שלי העיר אותי כמו בכל יום ללימודים, אבל הבנתי שמשהו לא טוב קרה. הוא אמר שבלילה היתה תאונה קשה, שעידן היה חלק ממנה ושהוא לא יחזור".

ללווייה דפנה החליטה לא ללכת, ומימי השבעה היא זוכרת בעיקר את כמות האנשים שהגיעו לביתם ואת המאכלים השונים שהביאו עמם. את הרגע בו הבינה שאחיה נהרג היא מייחסת לחודש לאחר האסון, כשלקחו את המשפחות לשאר יישוב – המקום בו התרסקו המסוקים. "הבנתי שזו לא רק אני, הסרט הזה הוא לא רק שלי. היו עוד 72 משפחות שאיבדו את היקרים להם. הבנתי את גודל האסון והבנתי כמה עוד כמוני יש".

עידן ז"ל ואיילה מינקר. צילום: באדיבות המשפחה

עידן ז"ל ואיילה מינקר. צילום: באדיבות המשפחה

את זכרונם של האחים הבכורים לא ניתן לשכוח. את אסף מתארת דפנה כ"הכי קרוב לשלמות. הוא היה יפה תואר, חכם מאוד, מצחיק, ציני ומלא בחכמת חיים. אני זוכרת איך המשפחה היתה מחכה שיגיע ואיך ניסינו לנצל כל רגע איתו. היה לנו קשר מיוחד, הוא היה מן אבא שני עבורי". לעומתה, בעקבות גילה הצעיר של איילה, הזיכרון שלה מעידן מורכב מקטעים שהיא עצמה זוכרת וגם מסיפורים ששמעה מהמשפחה, "הערצתי אותו, ועד היום הוא משמש לי מודל להערצה ולחיקוי". איילה זוכרת כי הוא העניק לה המון תשומת לב, וכי היתה תקופה בה הוא היה לוקח אותה לשחק במגרש הכדורסל בקיבוץ, "הוא היה קובע איתי בשעה מסוימת, ומגיע בול בשעה שקבענו. אם הייתי מאחרת בשנייה הוא היה נוזף בי". גם  כאשר היה מגיע לחופשות מהצבא, עידן  היה מגיע קודם לגן של איילה, עוד לפני שהחליף את המדים, "בשבילי זו היתה גאווה ענקית. הייתי רצה אליו בשמחה".

היום, עשרים שנה לאחר האסון, דפנה גדולה בעשור מגילו של אחיה הבכור במותו ותחושות הפספוס שלה גדולות. "כל מה שהוא יכל להיות לא התממש. הוא שיתף את אמי שרצה ללמוד רפואה ואני בטוחה שלא משנה מה הוא היה עושה, זה היה משהו חשוב". היא מוסיפה שכאשר היא יצרה לאחרונה קשר עם מי שהיתה אז בת הזוג של אסף, היא הופתעה כשזו העבירה אליה מכתבים, תמונות ומתנות שאסף שלח לה מלבנון. "השפה שלו וגודל האהבה אליה הרשימו אותי נורא. היה ממש מדהים לקרוא את המכתבים. פשוט מכתבי אהבה שמתארים באנגלית רהוטה כמה קשה היה לו, ובאותה נשימה גם כמה זה חשוב להיות קרבי, וכי עליה לגלות סבלנות, הרי הוא כבר היה חצי שנה לפני שחרור".

אסף ז"ל ודפנה סיבוני. צילום: באדיבות המשפחה

אסף ז"ל ודפנה סיבוני. צילום: באדיבות המשפחה

"חלק גדול ממני ומהאישיות שלי זה המוות של אסף, זה השפיע על כולנו. הכניס פרופורציות לחיים, אני גם חושבת שזה עשה אותי טובה יותר, מעריכה את הדברים הקטנים. המוות שלו השאיר חותם ונוכח כל הזמן בחיינו". כיום דפנה היא אמא לשני בנים (3, ו-7 חודשים), כשבנה מקבל מסוק צעצוע במתנה מהגן, היא ממהרת להעביר אותו לילדים אחרים, והמחשבות על גיוסם לצבא כבר מהדהדות. "הדבר הראשון שאני חושבת עליו הוא רק שלא ילכו לקרבי, למרות שבסופו של דבר אני תומכת ומאמינה שצריך לעשות הכל. זה משהו שאצטרך להתמודד איתו בהמשך, אך כבר מעכשיו זה בראש שלי. החרדה היא הרבה יותר גדולה לאחר שחווים אבדן".

 צילום: גלעד ילון

המצפור בניר עם על שם אסף סיבוני ז"ל. צילום: גלעד ילון

במהלך השנים ערכה משפחת סיבוני לזכרו של אסף משחקי כדורגל ואף הפיקה סרט. למרות זאת, מקום ההנצחה העיקרי הוא המצפור שהקימו עבורו מערבית לקיבוץ ניר עם שם הם בנו פסל סביבתי – פעמוני רוח אשר מספרם מציין את שנות חייו של אסף. "מבחינתנו המצפור הוא מקום חיובי, הוא לא שובר את הנוף, שבתקווה לאיזה שלום שיהיה שם בעתיד". גם את הצעת הנישואין של דפנה, בחר בן זוגה לעשות דווקא במצפור, כדי שאסף יהיה שותף לרגע. "זה היה המקום המושלם, ואסף היה יחד אתנו, זה ריגש אותי נורא".

גם לזכרו של עידן, הפיקו הוריו סרט ואת אחד השירים שהוא כתב ,"שישאר בינינו", הלחין והקליט יוני רכטר.

לציון 20 שנה לאסון, דפנה ואיילה יחד עם אחים, אחיות וילדים נוספים של חללי האסון, יוזמים, בתמיכת העמותה להנצחת חללי אסון המסוקים אירוע להנצחתם. הם מתכננים להקים בתוך אוהל זיכרון שיוצב במשך כשבוע בכיכר רבין ויאפשר לאנשים להיזכר באסון ולהתחבר להרוגים. למיזם יש 2 מטרות עיקריות. האחת היא כמובן הנצחת הנופלים באסון, והשנייה היא ליצור אחדות בעם "דווקא בתקופה כה משוסעת". המיזם יציג חללים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מכל העדות ומכל צורות ההתיישבות, שלחמו יחד ונפלו יחד. לחצו לתרומות לפרויקט.

סגור לתגובות.