על רקע ניסיונות השיקום והחזרה לשגרה בנחל עוז, שני עפיפונים שנמצאו לאחרונה בשטח הקיבוץ הצליחו להציף מחדש פחדים וזיכרונות בקרב התושבים. עבור רבים מהם לא מדובר באירוע נקודתי בלבד, אלא תזכורת למציאות הביטחונית שממשיכה ללוות את חייהם גם אחרי החזרה הביתה. בזמן שהקהילה מנסה לבנות מחדש את החיים שנקטעו ב-7 באוקטובר, תושבים בקיבוץ מספרים על המאבק בין הרצון לשקם את הבית לבין תחושת הביטחון שעדיין לא חזרה.
דני רחמים (72), חבר קיבוץ נחל עוז כבר חמישה עשורים, מתאר מציאות שבה הניסיון לחזור לשגרה מתקיים לצד חוסר ודאות שלא נגמר. “אנחנו כבר מעל ל-70% מהתושבים שחזרו לקיבוץ, ולקראת סוף יוני תגיע כמעט כל הקהילה, הערכה שלי שיחזרו לקיבוץ יותר מ-85%”, הוא מספר, אך מיד מדגיש: “אי אפשר להגיד שחזרנו לשגרה. אנחנו מנסים לחזור לשגרה, זה לא כל כך פשוט”.
אך לצד תחושת חוסר הוודאות הוא מדגיש שמעולם לא ויתר על האפשרות לחזור הביתה. “ידעתי כבר בשבוע הראשון אחרי השבעה באוקטובר שאני אחזור”, הוא מספר. “אי אפשר למחוק יותר מחמישים שנה, שנחל עוז זה הבית שלי”. לדבריו, עצם החזרה לקיבוץ אחרי האסון היא אמירה בפני עצמה: “לחזור לנחל עוז אחרי האסון הכבד, זה מבחינתי הניצחון המוחלט”. למרות הקושי והחשש הוא נאחז בתקווה ובשיקום: “התקווה לא מתה, תקווה לבנייה מחודשת, תקווה למציאות אחרת, כי אחרי הכול אנחנו בני האדם עושים את השינוי. פחד וייאוש משתקים, תקווה מובילה לפעולה”.
דני מספר שדווקא האירועים הקטנים הם אלה שמעוררים את הדאגה הגדולה: “מצאנו עפיפון בשדה ושבועיים לאחר מכן מצאנו עוד אחד בתוך הקיבוץ עצמו. וזה מטריד. למה זה מטריד? כי ככה זה מתחיל בעצם – זה כאילו מין תחושה של דז’ה וו, כאילו חזרנו אחורה, שום דבר לא השתנה”.
דני רחמים: “לא תחושה של ביטחון – אנחנו רוצים ביטחון אמיתי. אנחנו לא מוכנים למדיניות הכלה כמו שהייתה לפני שבעה באוקטובר – אנחנו דורשים שיעשו הכול כדי להבטיח את הביטחון שלנו”
בנוסף לחשש הגובר, עולה גם ביקורת גדולה כלפי המערכת הביטחונית והאמון שנפגע. “אחרי השבעה באוקטובר האמון בין הקהילה לבין הצבא נשחק לגמרי”, הוא אומר, ומחדד: “לא תחושה של ביטחון – אנחנו רוצים ביטחון אמיתי”. לצד זאת הוא מדגיש ומבדיל בין הלוחמים בשטח לבין מקבלי ההחלטות: “יש הבדל בין החיילים שמגנים עלינו לבין הדרגה הבכירה שקובעת את המדיניות”. כשעולה הנושא של תחושת הביטחון העתידית, דני מדגיש שהדרישה ברורה – לא רק שקט זמני, אלא שינוי עמוק בשטח: “אנחנו לא מוכנים למדיניות הכלה כמו שהייתה לפני שבעה באוקטובר – אנחנו דורשים שיעשו הכול כדי להבטיח את הביטחון שלנו”.
“זה לא נורמלי שילדים מתרגלים”
גם הדור הצעיר בקיבוץ חי בתוך המציאות הזו, לעיתים מבלי להבחין בכך באופן מלא. “זה לא נורמלי שילדים מתרגלים. הנורמלי שהוא לא נורמלי הפך לנורמלי אצל הילדים”, הוא אומר, ומוסיף דוגמה יומיומית: “בימים שחזרנו היה פה פיצוץ אדיר, והיינו ליד משפחה והילדים שלהם שיחקו בחצר. אנחנו כולם מה זה נבהלנו – הילדים המשיכו לשחק כאילו לא קרה כלום”.
אבישי אדרי (41), חבר נוסף בקיבוץ, מתאר מסע אישי שמתחיל באידיאולוגיה וממשיך בטראומה. הוא ואשתו הגיעו לנחל עוז ב-2015, אחרי מבצע “צוק איתן”, מתוך רצון לחזק את המקום. בשבעה באוקטובר פונו ממנו תחת אש: “יצאנו כשהחיילים שהגנו על הבית שלנו לקחו אותנו על האמר”.
גם החזרה לא הייתה מובנת מאליה: “ההחלטה הייתה מורכבת”, הוא מספר. לדבריו, לצד הרצון לחזור הביתה, היו גם תנאים שהוא ומשפחתו קיוו שיתממשו לפני החזרה לקיבוץ, בהם החזרת החטופים, הקמת ועדת חקירה ממלכתית והכרעה מול חמאס. “הבנו שנחל עוז זה הבית שלנו ושאנחנו רוצים לנצח את הדבר הזה ולא לתת לחמאס לגרש אותנו מהבית”. אך למרות שחלק מהדברים עדיין לא קרו, הקושי להמשיך בחיי הפינוי הכריע: “מבחינתנו באיזשהו שלב הלחץ לחזור היה כל כך גדול, שכבר היה קשה לשאת את זה”. עם זאת, הוא מודה שהמציאות רחוקה מלהיות רגועה: “אנחנו מאוד-מאוד מאושרים מהחזרה, אבל עדיין המצב הביטחוני מאוד-מאוד מטריד ואנחנו לא שקטים”.
גם בעיני אבישי העפיפונים אינם אירוע שולי אלא סימן מדאיג: “זה לא אירוע נקודתי, זה סמל. זה כמו טיל מונחה שמכוון לתודעה של האנשים”. לדבריו, עצם הופעתם המחודשת של העפיפונים מחזירה תחושות ישנות: “זה ממש מסמל את החזרה לשישי באוקטובר”. אבישי מדבר גם על מה שמבחינתו חייב להשתנות כדי שתושבי נחל עוז ירגישו בטוחים באמת: “אני רוצה שיעמדו ביעדי המלחמה שהציבו מלכתחילה”, הוא אומר. מבחינתו הדרישה המרכזית ברורה: “שהחמאס לא יישאר בשלטון ברצועה. ושלא יחזיקו שם בנשק”. לדבריו, רק שינוי יסודי כזה יכול לאפשר תחושת ביטחון אמיתית – “אם זה לא יקרה, קשה לראות איך חוזרת פה שגרה אמיתית”.
למרות הכול, הקיבוץ חזר להתמלא, החיים שבו לפעול, אבל תחושת הביטחון עדיין תלויה באוויר. עבור התושבים, השאלה הגדולה נשארת פתוחה – לא האם חזרו הביתה, אלא האם אפשר באמת להרגיש בבית.
