“התחושה הזאת שאשאר לבד מלווה אותי הרבה פעמים, כי בחיים לא הייתי בזוגיות וכנראה רחוק היום שזה יקרה”. כך נפתח אחד הפוסטים שהתפרסם בדף הווידויים של מכללת ספיר בפייסבוק. מה הדף הזה בעצם? כל משתמש ברשת החברתית יכול לכתוב וידוי באמצעות טופס אנונימי ומנהלי הדף יפרסמו אותו. בהסבר על הדף כתוב שאפשר לשתף “ברגשות, במחשבות, בתסכול ובשמחה שלכם באמצעות הטופס”. כך יוכלו משתמשים נוספים להגיב על הווידוי וליצור דיונים סביבו. “אנו מקווים שהדף ייתן במה לסטודנטים המעוניינים לשתף דברים מבלי שיאלצו לחשוף את זהותם”, כותבים מנהלי הדף.
הם, כמו רבים אחרים ברחבי הארץ, בחרו לאמץ את הטרנד החדש שסוחף את הרשת בתקופה האחרונה ולתת במה אנונימית למשתמשים שיכולים להתוודות בפומבי על כל העולה במוחם. “זה טרנד שעף עכשיו בכל מקום. יש המון מכללות ומקומות עבודה שעושים את זה”, אומר אבירם רוזנפלד, סטודנט במכללה.
מנהל העמוד, השומר על אנונימיות, סיפר ל”ספירלה” כי מקור ההשראה שלו היה דף הווידויים של “האוניברסיטה העברית” אליה נחשף בסוף שבוע אצל ידידה בירושלים.”לדעתי האנונימיות של מנהלי הדף חשובה, גם כדי להימנע מניסיונות לנצל את הדף לצרכים מסוימים וגם כדי לשמור על מקסימום אנונימיות”, מספר מנהל הדף.
כיום עוקבים אחרי הדף כבר 1,132 משתמשים ופורסמו כבר 580 פוסטים שמציירים את שגרת היום יום של הסטודנטים. הם מכילים החל מווידויי אהבה כלפיי מרצים או סטודנטים מסוימים, ביקורת על המכללה ועל פעילות אגודת הסטודנטים וסיפורים אישיים. ספק אמיתיים, ספק לא. אחת העוקבות היא שקד אילת, סטודנטית במכללה, אשר מעולם לא כתבה וידוי והתחילה לעקוב אחרי הדף לפני חמישה ימים. היא טוענת כי היא ציפתה לווידויים קצת יותר מסעירים. “זה מסתכם ב’מעריב לנוער שלום'” אך היא מוסיפה כי “יש לזה פוטנציאל דווקא להיות דבר מגניב”.
בין הפוסטים הביקורתיים והקלילים אפשר לראות גם כאלה הדורשים התערבות חיצונית, כמו וידויים על מרצים שהטרידו מינית. פוסט מספר 304 הוא אחד מהם. “הייתי בשיחה עם מרצה שלי, ופתאום הוא אומר לי ‘יש לך ריח טוב. אני מת על הריח שלך’. הוא עדיין מלמד אותי וזה נורא”, כותבת משתמשת בדף. אך בגלל שזהו וידוי אנונימי לא ניתן לדעת את זהותה ולעזור לה. “נגיעה בנושאים רגישים בצורה לא אחראית היא תמיד מסוכנת”, מספר מנהל העמוד. אך הוא מאמין כי האנונימיות היא זו שמסייעת להוציא דברים שבלעדיה כנראה לא היו נחשפים. “עדיף לפרוק ולקבל תמיכה גם אם היא רחוקה מאשר להשאיר בפנים ולהתפוצץ עם משהו מפחד שמישהו יידע”, הוא אומר.
“אני חושב שזה כלי שמועד לפורענות”, אומר עידו גמליאל, סטודנט במכללה, שמספר כי לתפיסתו זהו כלי ילדותי. ואכן, זה כלי שיכול להיות גם מסוכן, בעיקר בגלל שלא ניתן לדעת אם הפוסטים אמיתיים או לא. וידוי מספר 339 למשל מספר את סיפורו של חבר אגודה שהיה אמור להתקדם לתפקיד היו”ר, אך באותו הלילה היו”ר המכהן מת בשנתו ואחיו החליף את מקומו. בפועל, אכן התרחש סיפור דומה לפני כמה שנים, אחיו של היו”ר באמת החליף אותו בקדנציה אך בסיפור האמיתי יו”ר האגודה התאבד. לכן, בין היתר, יש לקחת את כל הפוסטים בערבון מוגבל. רוזנפלד מבין זאת וטוען כי אלו חלק מהסכנות שלוקחים כשבוחרים להשתמש ברשתות החברתיות.
מנהל הדף מספר כי התכנים עוברים סינון: אם הם מתייחסים למיניות בצורה לא ראויה או אם הם מכתימים את שמו של אדם הם לא יקבלו במה בדף. בתחילת דרכו של הדף מנהליו קיבלו אוים בתביעה על הוצאת דיבה בגלל פוסט שנגע באחד המרצים או המתרגלים במכללה. “מצד אחד חשוב לחשוף עוולות, מצד שני שם של אדם זה לא דבר שצריך להתייחס אליו בקלות דעת ואי אפשר להכתים שם של אדם בלי שזה מבוסס”. הם מבינים כי האנונימיות אמנם מביאה איתה אפשרויות חדשות אך גם אחריות גדולה שמוטלת על כתפיהם.
