מרים פרץ קיבלה הערב (חמישי) את פרס ישראל מטעם משרד החינוך. כששמעתי על כך לראשונה לא התחברתי לבחירה של השר נפתלי בנט. אין ספק שמרים פרץ היא אישה מדהימה ועוצמתית; ההרצאות שלה נותנות כוח להמשיך עם הכאב; היא מציעה פרספקטיבה מרעננת על החיים – ועל המוות; היא מרצה בפני בני נוער וחיילים במסגרות שונות בכריזמטיות שמעוררת הערצה ושלל פעילויות נוספות עבור החברה. אין איש שלא נחמץ ליבו לשמע סיפור חייה הבלתי נתפס. פרץ כבר מזמן הפכה קונצנזוס בעיני החברה, ההוכחות לכך הן ספרה “שירת מרים” שיצא בשנת 2011 והפך לרב מכר, ה”תואר לשם כבוד” שקיבלה מאוניברסיטת בר אילן והאחרונה שבהן: פרס ישראל.
אין לי התנגדות לחלוקת הכבוד לה היא זוכה, אך יש לי בעיה נגד החברה המיליטריסטית שאנו חיים בה. איך קורה שאישה שבניה נהרגו הופכת לראויה באופן אוטומטי לפרס? אם בניה היו ממשיכים לחיות, האם עדיין ועדת הפרס היתה מעניקה לה אותו? אין עוד דברים שעשתה שבגינם ניתן להעניק לה את הפרס? קורות חייה שנכתבו בספרה מרתקים, וכששומעים אותה, היא מציגה אותם באופן אפילו מרתק יותר. אך יש אנשים אחרים שבניהם לא נהרגו במסגרת פעילות צבאית והם ראויים לא פחות. הפרות הקדושות שקיימות בחברה הישראלית מעיבות על כולנו צל אפל ומעיק. אחת מהן היא הדת והאחרת היא הצבא. צה”ל מהווה את הפרה הקדושה ביותר ואוי ואבוי למי שיעז רחמנא ליצלן לגעת בו. הוא הבטן הרכה של החברה שלנו, שם קורה חיבור בין תרבויות, קהילות, ואידיאולוגיות ובלה בלה בלה. אבל מה שבעצם קורה הוא שהבטן הרכה שלנו מנותקת מהעם באופן כמעט מוחלט.
מדינת ישראל רוויה לצערנו במקרי שכול מחרידים וכואבים. אך במידה והשכול הוא צבאי, הכאב זוכה ל”שדרוג”. במיוחד בסמיכות ליום הזיכרון בו כמעט בכל בית בישראל יש שכול צבאי, או כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שנהרג במלחמה וקצת קשה לדבר על הנושא, אבל צה”ל מדיח באופן דורסני אנשים אחרים שסבלו לא פחות, הקריבו לא פחות, ובעיקר, כואבים לא פחות. שר החינוך רואה לנגד עיניו את הכאב העצום של מרים פרץ ושוכח את הכאב של אותם אנשים שכואבים גם הם. אותם אנשים שלא שכלו בנים בצבא, שהם חיים בדוחק, שהחלום הכי גדול שלהם הוא לעבוד בעבודה אחת כל החיים, שהם לעולם לא יהיו טייסים או אמנים, שהאופציה ללכת לצבא היא נטו פריווילגיה עבורם כי המקרר של אבא ואמא ריק אז הם צריכים לעבוד.
נפתלי בנט לא ער למצוקות אחרות הקיימות פה, חוץ מהכאב שבמסגרת צה”ל או במסגרת תחום אחר שבזכותו הוא יושב בקואליציה. אבל מהי חשיבות המצוקה? העיקר שלכולם יהיו חמש יחידות ושכולם יתגייסו לסיירת מטכ”ל. אה! ושכל תלמיד בישראל יבוא לסיור בפריפריה. כי חשוב להכיר גם את היצורים ההם שגרים מעבר להרי החושך.
הקטגוריה החדשה שהציג בנט השנה, שבה זכתה פרץ, “חיזוק הרוח היהודית ישראלית”, מדירה אחוז נכבד מהאוכלוסייה של אזרחים לא יהודים. מה לגבי דרוזים/ בדואים/ ערבים/ נוצרים שחיים כאן? הם לא יוכלו לקבל את הפרס ולהיות מועמדים לו. יותר מזה, כמה שהם יהיו מעורבים בחברה בה הם פועלים, הם לא יוכלו לקבל על כך הערכה כי הם לא משויכים לנרטיב היהודי.
אני מקווה שבשנים הבאות נוכל לשמוע על אנשים שיקבלו את הפרס ללא קשר למה הם עשו או לא עשו בצבא. אין ספק שמעשה כזה יעורר את הלבבות שחיות בינינו ולא היו בתפקידי לוחמה כאלה ואחרים וזה יעורר השראה באותה מידה. אולי אפילו יותר. מעבר לכל עשרות האלפים שמשרתים בצה”ל, אם זה בשירות סדיר, קצונה או קבע, יש מיליוני אזרחים אחרים שהזרקור מעולם לא הופנה לעברם.
