מצעד הדגלים ברחובות ירושלים. צילום: מרק נוימן/ לע"מ

חגיגות יום ירושלים: לא לדתיים בלבד

הבירה חוגגת היום 51 שנים לשחרורה, אך לא כולם יחוו את השמחה האדירה הזו ויהיו כאלה שאפילו לא ידעו מה פשר השמחה. מאיפה זה מגיע? 

כאשר מגיעים לרחובות הסמוכים לכותל המערבי ביום ירושלים, יש ממש אווירת יום העצמאות, רק של ירושלים. האם אתם יודעים למה מציינים את היום הזה? אנחנו בעצם חוגגים את העובדה שירושלים חזרה להיות תחת שליטה ריבונית יהודית אחרי תקופות שונות של שלטונות זרים ששלטו בה שנים רבות. אך קשה למצוא בין החוגגים אנשים חילוניים שלא מעטרת את ראשם כיפה או נשים ללא שמלה ארוכה.

במלחמה ההרואית של שנת 1967 לקח חלק הציבור הישראלי הרחב ומי שנלחם על חומות העיר העתיקה הוא צה"ל – הארגון המגוון ביותר הקיים במדינה. אבל בפועל בישראל של 2018 רק הציבור הדתי לאומי הוא זה שחוגג את היום הזה. אין זכר לגיוון של אז בקרב החוגגים. מי שבעיקר נוכל למצוא שם הוא מי שבחר לחיות בדרך של תורה ועבודה, ציונות דתית, כיפה סרוגה ושלל הגדרות נוספות השייכות לזרם הדתי הספציפי הזה.

מה המהלך שהשיל את שאר האוכלוסיות מהשמחה הלאומית הזו והפך אותה לשמחה מגזרית? בתור תלמידת אולפנה לשעבר, אני זוכרת איך כל שנה אני וחברותיי היינו מחכות לנסיעה ההיא לירושלים בה נוכל להתחבר עם שאר "עם ישראל" ולחגוג יחד את איחוד העיר. אבל פחות. היום היחידים שמעניין אותם מה היה שם בשיאה של המלחמה הם המגזר הדתי לאומי. הם היחידים שמוציאים אוטובוסים, מגיעים בהמוניהם ופוקדים את העיר במצעד דגלים ובהופעות של זמרים שהם כוכבי המגזר בלבד.

ירושלים היתה ועודנה קונצנזוס מבחינת כל היהודים שעלו ארצה, מאז ומעולם היא היתה המטרה העיקרית לשמה כולם עלו לכאן. עד היום אנשים מספרים כמה הם חיכו להגיע אליה ולנשק אותה לאחר גלות של אלפיים שנה. ואז הגיעה מלחמת ששת הימים שנתנה סיבה אמתית להתענג על העיר המגוונת והמרעננת, הרי מאז ועד היום היא כולה שלנו אז החגיגות רק מתבקשות. אבל מתברר שלא אצל כולם זה מתבקש.

אני מניחה שהציבור הדתי לאומי חוגג את היום הזה ברינה ובצהלה ביחס לשאר האוכלוסייה בעיקר בגלל התפיסה של הרב קוק שייסד את הזרם ותפס את מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו" והאמין שלאחר שכולם יעלו לארץ ישראל ויבנו אותה במו ידיהם, המשיח יגיע בעקבותיהם וייבנה בית המקדש. לכן ירושלים נתפסת כקדושה ויום שחרורה הוא לא פחות מעצים מיום העצמאות.

מבחינתם יש קדושה בארץ ישראל, בתוכה יש את ירושלים ובתוכה יש את בית המקדש שייבנה בעתיד והוא מהווה את תשתית העולם לפי התפיסה הזו. החרדים טוענים שאין עניין בציונות ומה שיש לעשות בארץ הוא רק ללמוד תורה. לכן גם יום העצמאות ויום הזיכרון אינם מייצרים אצלם סנטימנט מיוחד. לעומתם, החילונים דוגלים בציונות אך ירושלים וקדושתה אינה מציאה גדולה עבורם והם רואים בה קלף אסטרטגי בלבד. מה שמשאיר את הציונות הדתית כבעלים הבלעדיים על החג.

הלוואי שיכולנו לשמר את התחושות שקוננו בכל אזרחי ישראל של 1967. כאשר כולם הרגישו אחריות משותפת ושמחה על שחרור העיר העתיקה מבלי להרגיש פלישה לטריטוריה של מגזר אחר. הלוואי שכולם היו שותפים לתחושת האושר למשמע מילותיו של הרמטכ"ל דאז מוטה גור: "הר הבית בידינו", ולהצטמרר יחד מתקיעות השופר של הרב הצבאי הראשי שלמה גורן. כי בסופו של דבר הכותל הוא לא רק לוקיישן מגניב עבור תיירים ודיפלומטים, יש מאחוריו סיפור. והוא שייך לכולם.

אודות

המלצת קריאה

ברקע המצב הביטחוני: דרישה להחזרת מלגת סיוע בשכר דירה

המלגה הוענקה בעקבות מבצע "צוק איתן" וניתנה עד לפני שנתיים לסטודנטים שהתגוררו באזור עוטף עזה. כעת, בתקופה של מצב ביטחוני לא יציב עשרות סטודנטים, אגודת הסטודנטים ומשרד הדיקן דורשים לחדשה