כבר שנתיים שאני מתגורר בקיבוץ נחל עוז, שנתיים בהן נהניתי מכל רגע. חבריי ומשפחתי ששמעו תחילה על מקום מגוריי הגיבו בזעזוע, “מה יש לך לחפש שם?”, נהגו לשאול אותי, ואני בנונשלנטיות הייתי אומר להם “בואו תראו בעצמכם”. למי שלא מכיר, לקיבוץ יש קסם משלו, השקט שמאפיין אותו בנוסף לירוק מכל עבר עם השקיעות המטריפות מכיוון עזה נותנות את ההרגשה שהכל טוב, שאין ממה לחשוש על אף הקרבה לגדר. לאורחים המגיעים לקיבוץ יש שלל פעילויות מפנקות. לרוב מתחילים בעל האש על הדשא מחוץ לבית ומשם עוברים או לבריכה המפנקת או לטיול עוקף קיבוץ שגולת הכותרת שלו היא התצפית על עזה. בתקופה זו נוספה אטרקציה חדשה-ישנה, ריצה למרחקים קצרים בתוספת רעשים מחרישי אוזניים.
החודש ציינו כבר ארבע שנים של שקט יחסי בעוטף, שקט שנהרס קליל כבר לפני כמה חודשים עם תחילת טרור העפיפונים ובלוני התבערה. השריפות הרבות לא זכו למספיק התעניינות בהנהגה ובציבור הישראלי אז ארגוני הטרור עברו לשלב הבא, ירי פצמ”רים ורקטות על הישובים הסמוכים לגדר. פתאום השגרה היא כבר לא אותה שגרה, הפצעים העמוקים ממלחמת “צוק איתן” מתחילים לצוף מכל עבר, התושבים שחוו את המלחמה מנסים לשמור על השגרה אבל ניתן לראות בעיניהם את החששות מסבב לחימה נוסף. השבת שעברה (14.7) הוגדרה בקיבוץ “כיום שמזכיר את צוק איתן” כאשר פצמ”רים נורו לעבר הקיבוץ. חבריי טענו בפניי כי כל יציאה מהבית לכיוון השכן או לרכב לוותה בחשש של “הנה הם יורים עלינו שוב”, ופתאום בין לילה “הפסקת אש”. כמובן שהפסקת האש לא התקיימה כצפוי שכן השריפות המשיכו כרגיל, או שמא ניתן להגיד כי היתה שגרה של שריפות, אבל צבע אדום אחד לא היה וככל הנראה זה הדבר שהיחיד שיגרום להתייחסות של הממשלה והציבור הישראלי. הדבר שממחיש יותר מכל את הפסקת האש הוא משחק גמר המונדיאל שהקרנו בקיבוץ, הכבאים נהנו עמנו בצפיית המשחק ומיד אחריו יצאו להילחם באומץ לב בלהבות שנגרמו על ידי ילד עם בלון. אחלה שגרה, כיף בעוטף.
הנה עבר לו עוד שבוע של “שגרה” שבמהלכו הזמנתי את הורי בשבת ליהנות מכל הטוב שיש לקיבוץ להציע. כמובן שנאלצתי לבטל אותם עם תירוץ שיישמע אמין בשל פיצוצים והפגזות שהתחלנו לשמוע מצהרי יום שישי. ובעודי כותב שורות אלה אני נאלץ לעבור לממ”ד בשל אזעקת “צבע אדום” נוספת. לאחר האזעקה נוצר שקט לא מוסבר כאילו אנחנו יודעים שצריך לקרות משהו גדול, הרי לא הגיוני שירו עלינו “רק” שלושה פצמ”רים אחרי כמות הפצצות כזאת של כוחותינו. ההרגשה המרחפת בקיבוץ היא האם עכשיו אנחנו נכנסים למבצע נוסף, כוחות מתחילים להתפרס בשטח ואנחנו באמצע רק מחכים למשהו שיקרה, ופתאום בשעה אחת בלילה מודיעים על הפסקת אש נוספת, הפסקת אש שכולנו יודעים שהיא רק עניין של זמן עד שנרוץ שוב לממ”ד. כמובן שהבלונים המשיכו לנחות בקיבוץ, ושריפה ברפת הובילה למצב שהפרות מסתובבות חופשי. תודה למפריחי הבלונים שאפשרו לפרות ליהנות גם כן מהשגרה הקיבוצית. ברוכים הבאים לנחל עוז – בריכה, שמש ושגרה לא הגיונית.
לא אשאר בקיבוץ, לא בהכרח בשל מצב ביטחוני (שגם לו יש חלק קטן שמשפיע) אלא יותר בשל מיעוט אפשרויות התעסוקה באזור. הייתי מסכם את התקופה שלי בקיבוץ כאחת התקופות היפות בחיי בה הכרתי את האנשים המדהימים בקיבוץ, את החוזק המנטלי שכל כך מאפיין את התושבים ואת הכיף הגדול שמביא לנו קאנטרי קלאב נחל עוז. אני רק רוצה לבקש, תנו לתושבים פה יחס, תראו שאיכפת לכם ושבאמת מנסים לשנות את המצב. תחשבו על פתרון יעיל יותר מדיבורי סרק של פוליטיקאים שלא מובילים לדבר מלבד פתק בקלפי. בואו לקיבוץ, תבינו מהי השגרה פה ואולי תבינו ללבם של התושבים שרואים במקום כבית ונשארים בשגרה הלא צפויה וממתינים לסבב הבא.
