מאת בתאל אלון
קרין רחמים (29) ומור אפרים (30) זכו יחד עם קבוצת הנשים של המועדון מ.ס קרית גת באליפות המדינה, בפעם השנייה ברציפות. למרות גילו הצעיר של המועדון, הצליחה הקבוצה הקטנה לבסס את מקומה בצמרת כדורגל הנשים בארץ, ואף הגיעה לגמר הגביע בעונה האחרונה.
“זה היה אחד המשחקים היותר מרגשים אך גם הכואבים”, מספרת הקפטנית אפרים על חלום הדאבל שנגוז. “זאת בין הפעמים היחידות שאנחנו משחקות מול מספר כזה גדול של קהל. זה היה מדהים ומרגש. חוויה שקשה להסביר אותה במילים, למרות שבסוף גם הפסדנו. כולן יצאו עם נחמה מסוימת על האוהדים, ועל הרצון לנצח בשביל הקהל שבא”. למרות ההפסד בגמר הגביע, דבר לא העיב על שמחת האליפות שהגיעה במשחק חד צדדי לחלוטין בו כתשה האלופה מקרית גת את היריבה מחולון והבקיעה תשעה שערים.
מעבר להיותן כדורגלניות מקצועיות, שתיהן גם מחנכות את דור העתיד. רחמים מחנכת ומורה לחינוך גופני לבני נוער, ואילו אפרים משמשת כשגרירת “אתנה”- ארגון המקדם את ספורט הנשים בישראל. במסגרת הארגון מתקיימות הרצאות של ספורטאיות על ממגוון תחומים, ובהן הן מעבירות לבני הנוער את דרך ההתמדה, וההשקעה תוך טיפוח והעצמה נשית גם בספורט. בעשייתן דואגות רחמים ואפרים לצמצם את הפער בין ספורט גברי לנשי כבר אצל הדור הצעיר, והן משמשות דוגמה והשראה עבור בני ובנות נוער צעירים כאחד. “אסור לך בשום פנים ואופן לוותר על החלום שלך. יש לך חלום, לא משנה הוא, אסור לך לוותר עליו. זה מה שאני עושה עם הכיתה שלי”, מספרת רחמים.
“לייצר ספורטאים זה גם לייצר אזרחים טובים יותר ובריאים יותר”, משתפת אפרים על שליחותה בארגון “אתנה”. “להיות קבוצה, זה להיות חלק מחברה. זה הופך אותך לאישה אחרת. אני שמחה על הדרך שהלכתי בה ולא ויתרתי, ואני גם שמחה שיש לי את האופציה לדבר בבתי ספר בפני ילדים וילדות. את רואה פתאום את הברק בעיניים שלהם כשאת אומרת להם ‘עזבו שטויות, תמצאו את האהבה שלכם ולכו אחריה'”.
שתיהן גדלו מחוץ לעיר, ובסביבה שלהן כולם ידעו: הן כדורגלניות. הן התחילו בבית הספר, מוקפות קבוצה של בנים, ואף שיחקו גם כדורסל בקבוצת הבנות של הקיבוץ. עד שהגיעה התחנה המקצועית הראשונה של שתיהן: קבוצת הנערות של הפועל באר שבע. “הלכתי לאימון ניסיון, ופתאום שיחקתי עם בנות כדורגל. זה היה הזוי לגמרי. לא האמנתי בכלל שיש כל כך הרבה בנות שמשחקות, ומשחקות טוב”, מספרת רחמים על החוויה הראשונית. “חזרתי הביתה בעננים, סיפרתי את זה להורים שלי עם דמעות בעיניים”.
“תמיד עסקתי בספורט, וזו היתה נורמה מאוד בסיסית פה במושב. ‘כל הבנים משחקים כדורגל – אבל גם מור’. בסביבה המאוד מצומצמת שלי זה היה מאוד ברור”, משתפת הקפטנית על התמיכה הביתית. “לפעמים בחוץ יש הרמות גבות, אך ככל שעוברות השנים את מקבעת עובדה שאת משחקת כדורגל. מספיק שהמשפחה שלך תומכת בך והחברים שלך איתך, והחברות שלך לקבוצה הן חלק בלתי נפרד מזה, הדרך הופכת להיות יותר קלה. הסביבה שלי תמיד תמכו בעובדה שזה עושה לי טוב”.
למרות התמיכה מהבית, והשינוי הניכר בכדורגל נשים ובמקומו בחברה, הכתף הקרה בענף מגיעה דווקא מגורמי התמיכה הכי רלוונטיים. בעוד התקציב של ליגת העל בכדורגל גברים נאמד בעשרות מיליונים, התקציב של ליגת העל הנשית עומד על שלושה מיליון שקל בלבד. בנוסף, המשחקים נערכים במגרשים קטנים, ופחות מקצועיים, ולרוב לא זוכים לסיקור בתקשורת הספורט.
כשנשאלו מה דעתן בנושא חלוקת המשאבים והחשיפה, בייחוד לאור העובדה ששרת התרבות והספורט הינה אישה, הן סיפרו כי השרה אפילו לא הגיעה לגמר אליפות המדינה. הן גם הוסיפו בקריצה כי זאת למרות שמדובר בעיר הולדתה של השרה – קרית גת. “זה נורא עצוב”, מספרת אפרים. “זה עצוב לא רק כי היא אישה, כי זה התפקיד שלה. היא לא הגיעה השנה לשום משחק”.
ניכר כי השתיים מאוד נחושות. על אף תקרת הזכוכית בעולם הכדורגל הגברי והתקציבים המועטים, אפרים ורחמים הצליחו יחד עם הקבוצה שלהן להגיע לטופ הכדורגל הנשי בישראל, והן אף צופות עתיד טוב לדור הבא. “יש לנו עוד המון לאן להתקדם”, הן מסכימות פה אחד, אך הן סבורות כי הפתיחות בנושא תעשה את ההבדל לדור העתיד. “אני מבינה שזה נחשב למקצוע גברי אבל זה נטו בגלל הסביבה שאנו חיים בה”, מבהירה רחמים. “יש מקומות בעולם שהמקצוע הזה לא נחשב גברי. ואם מישהי תגיד שהיא משחקת כדורגל אף אחד לא ירים גבה כי כולן משחקות כדורגל בבית הספר שלה. זה נשמע אוטופי אבל זה קיים”.
“כשכדורגל נשים יהפוך להיות נורמה אז נראה כמה פספסנו בדרך”, קובעת אפרים. “המיתוס הוא שאנחנו משחקות בדיוק כמו גברים. אותו גודל מגרש, אותו הזמן. 90 דקות מלאות, עם שערים והכול. הכל אותו הדבר מלבד העובדה מאוד ספציפית שאנחנו לא משתכרות כמו גברים ואנחנו נחשבות הליגה המקצוענית במדינה”, מסכמת הקפטנית בדגש עוקצני.
אפרים אף מוסיפה ומחדדת כי “הדברים הקטנים הם אלו שיעשו את השינוי בסופו של דבר. וגם אם הורים קוראים את זה, או מורים או אחים של, או בנות צעירות: אל תגרמו לאנשים לא לעשות מה שהם אוהבים, ותנסו כמה שיותר לדחוף אותם גם אם זה לא חלק מהנורמה. תשקיעו ותאמינו ותרדפו, עד שתגיעו למקום השלם שלכם. אני התחלתי את החלום בגיל 12 ורק היום בגיל 30 אני קוטפת את כל הדרך. אני לא רוצה להגיד סבלנות, אבל עבודה קשה בסוף באמת תשתלם”.
(צילום: מור אפריים וקרין רחמים. מתוך חגיגות האליפות בעונת 2017/18)
