"יש הבדל בין לקפוץ לקבר, לבין לנסוע אליו." צילום: ליאורה בן צור

"זה הסיפור שלי": אם שכולה מספרת על הבן שנשאר ברכב ונפטר

הנסיבות שהובילו לטרגדיה, הבשורה על מות הילד בוואטסאפ והחיים שאחרי – בראיון ל"ספירלה" מגוללת אם שכולה את סיפורה העצוב. ויש לה מסר לאחרים: "לכו לקבוצות תמיכה, זה לא בושה"

שירה (שם בדוי) מנתיבות החליטה לספר את סיפורה הכואב על בנה שנפטר ברכב בערב פסח האחרון. שירה נשואה וגרה בנתיבות עם בעלה וששת ילדיהם, לאחר שבנם נפטר, הביקורות לא איחרו להגיע ואיתן גם הכאב והחשיבות בהמשך גידול המשפחה למרות היותה אם שכולה.

תודה שאת מספרת את הסיפור שלך.

תמיד אני מפנה לאנשים אחרים כשמבקשים ממני להתראיין, אבל כאן זה הסיפור שלי.

למה בחרת להישאר בנתיבות אחרי המקרה?

היו לי הרבה "הרהורי כפירה" לעבור דירה. אחרי שגיל נפטר, אני לא מאמינה שזה יקרה. הקבר שלו פה, אני רוצה שתהיה זמינות. יש הבדל בין לקפוץ לקבר לבין לנסוע אליו. עוד לא יצא להיות שם לבד, אבל במחשבה זה שאוכל לעצור בדרך לעבודה חמש דקות ולהמשיך את היום.

אני מניחה שהיו תגובות לא קלות אחרי שגיל נפטר, הידיים קלות על המקלדת.

זה מטורף, אחיין שלי נהרג בתאונת דרכים לפני שנה וחצי, הוא נסע על אופניים, וישר היה כתוב בתגובות "איזה חוסר אחריות, מי מביא לילד קטן לנסוע בלי קסדה על אופניים חשמליים". אז אני שואלת, הייתם שם? אתם מבררים מה קרה? המשטרה סגרה את התיק, כי זו המשטרה. הוא היה עם אופניים, קסדה ועצר במעבר חצייה, עשה את כל הכללים.

איך אנשים הגיבו אחרי המקרה שלכם?

ישר אנשים כתבו דברים. אמרתי לעצמי, שאם הייתי יותר מפוקסת להבין את החילול השם שהמקרה שלנו עשה אולי כן הייתי מסכימה להתראיין.

מה הכוונה בחילול השם?

חברות שלי עד היום בטוחות שמה שפורסם בתקשורת קרה, פורסם שהורים שכחו את הילד בעקבות ניקיונות לפסח. החברות הטובות שואלות, אבל אנשים שנמצאים במעגל השני של הקרבה מסיקים מסקנות ממה שהתקשורת כותבת. מקומון בדרום התקשר לחברה טובה שלי, ראיינו אותה על המקרה, וכמובן סילפו את הדברים בידיעה. היא אמרה להם ש"אין קשר בין מה שאמרתי למה שרשמתם, אם אתם לא משנים את הדברים אני תובעת אתכם". יש לי את ההקלטה.

הם שינו את הידיעה?

כן, בסוף הם תיקנו את הכתבה, הם פרסמו שהוא נשכח ארבע שעות ברכב. אני לא הייתי ארבע שעות בבית כשהמקרה קרה, שעתיים אחרי שהגעתי לבית מצאנו אותו מת. אני הספקתי עוד לדבר איתו בתוך הבית, כמה זמן הוא היה באוטו אי אפשר לדעת. זה היה פחות משעתיים, סיימו לנקות את האוטו וכל הילדים נכנסו לבית, תעלומה, עד היום אנחנו לא יודעים מה עבר עליו.

מה קרה באותו היום?

זה היה ביום רביעי, ערב פסח, אני יצאתי מהמשרד, היתה לנו פה איזה מטלה גדולה להגיש במשרד, הגעתי על הבוקר, יום לחוץ. באותו יום הרגשתי שאני ממש נפרדת מהמשרד. חזרתי ברגל לבית, והתקשרתי לחברה שלי לומר לה שהיה יום קשה, קיטרתי לה. בזכות השיחה הזו רשום לי מתי התקשרתי אליה, זה היה ב14:28 ועוד לא הייתי בבית. הגעתי הביתה, ואני רואה את האוטו פתוח מכל הכיוונים, דלתות, בגאז' הכל היה פתוח. נכנסתי הביתה הייתי גמורה מהיום הזה, לקחתי משהו לאכול, נכנסתי לבית. זה היה היום האחרון של הקייטנות. גיל ואלי הראו לי את היצירות שלהם, היה שיח בתוך הבית. הייתי גמורה מעייפות, אמרתי לעצמי "טוב, לא יפה, הילדים ניקו כל היום ואמא שלהם הולכת לישון?", לא שייך. קיפלתי כביסה ועשיתי עוד כמה דברים. היה יום חם בטירוף, כיבסתי את כל הצעצועים וביקשתי מהילדים להוציא אותם החוצה, שיתייבש. פרסתי מגבת בחוץ ואמרתי "וואו, תראו, מרוב שכל כך חם כבר הכול מתייבש ואפשר לאסוף את הצעצועים". בשעה 16:15 אמרתי לילדים שנעשה הפסקת גלידה, הבאתי לכולם את הגלידה ופתאום אנחנו רואים שגיל נעלם. התחלנו לחפש בבית, וקראנו לו. בזמן שחיפשנו אותו, אחד הילדים הקטנים אמר שגיל באוטו, והוא ראה אותו בוכה.

מה עשיתם באותו הרגע?

חשבתי שאם הוא ראה אותו באוטו בוכה למה הוא לא אמר לנו? אבל שוב, גיל חמש זה גיל שהדמיון מתערבב במציאות, לא ידענו. והבת הגדולה בת 11 הלכה לאוטו ופתחה את הדלת וצעקה: "אבא גיל ממש חם, הוא ישן, בוא תוציא אותו!". כשבעלי הוציא אותו אני כבר ראיתי גופה בדמיון שלי. צעקתי לשכן שלנו, "הצילו, תבוא מהר! גלעד היה באוטו, הוא לא מגיב". הבכור שלי הגיע עם מים, שפכנו על גיל וזה לא עזר. בעלי ניסה להחיות אותו ואני התקשרתי למד"א. באותו הרגע לא היתה קליטה, רצתי, התקשרתי למד"א והם ביקשו ממני להכניס אותו לתוך הבית. הבאתי לשכן שלנו את הטלפון כי אני לא הצלחתי להבין בלחץ הזה. בעלי נשאר בבית, ואני יצאתי החוצה עם כל הילדים והתחלנו לומר תהילים. איחוד והצלה הגיעו ראשונים, וכשהתחילו להגיע יותר מדי אנשים, צעקתי. הגיעו אנשים בגלל שהם שמעו את האמבולנס, המשכתי לצעוק "מישהו יכול לקחת אותנו?" בהיסטריה. אחת השכנות לקחה את הבת הקטנה, ומשפחה שאני לא מכירה הכניסה אותי אליהם לבית.

מה אמרת לילדים?

"כשעמדנו בבית עם הספרי תהילים, ממש אמרתי לילדים, זה הזמן לקבל קבלות ולקרוע את השמיים בתפילות. עוד יכול להיות פה נס. כל הזמן היה לי בראש, או שגיל מת או שהוא פתאום מתעורר ואומר, "בוקר טוב, עבדתי עליכם". כשקראתי את ההודעה שהבן שלי נפטר, אמרתי לקדוש ברוך הוא, קח את כל הזכויות שיש לי ותן לילד שלי שיחיה. כשהיינו בבית הגיעו עובדות סוציאליות, אחת היתה איתי ואחת עם הילדים. לא ידעתי שהשם של גיל רץ בכל הרשתות החברתיות. היו חבר'ה של איחוד והצלה, בקשתי מהם לומר לי "תגידו לי אם הוא חי או מת. אני לא רוצה סתם להתפלל תגידו לי כבר את האמת". הבנתי שהוא מת.

איך קיבלת את ההודעה שהוא נפטר?

קיבלתי בהודעה בוואטספ שעברה, ישר חשבתי על ההורים שלי, פחדתי בשביל אמא שלי, כי אחיין אחד כבר נפטר. אז מה יהיה עכשיו? אמרתי להם להתקשר לאמא שלי. וגם לאבא שלי, הוא גם צריך לדעת, אני קיבלתי עדכון מהוואטספ ולכן אני רוצה שהמשפחה תקבל עדכון בטלפון ולא דרך הודעות.

אחרי שעדכנו אותך באופן רשמי, מה קרה?

אמרו לי, עכשיו שאת יודעת, זה הזמן לאסוף את עצמך. יש לך עוד שישה ילדים. ואז, הרגשתי סחרחורת, ואמרתי, "הדבר היחידי שאני רוצה זה לישון ולא לקום". הרגשתי זוועה. נכנסנו לבית, הרטיבו אותי. הלכתי לישון על הספה. אבל, אין מה לעשות, החיים ממשיכים וצריך לחזור הביתה.

אני מניחה שאחרי המקרה, התקשורת ניסתה ליצור אתך קשר

כשחזרנו לבית בדרך עוד הרגשתי את האכזריות של החדשות. כשהדבר היחידי שמעניין אותם זה עוד חדשות לאוסף, כמה שהרחיקו אותם, הם עמדו עם מצלמות מרחוק וניסו לצלם אותי עם בעלי. יש סרטון שהעלו לחדשות ועוד אפשר לראות אותו באינטרנט, רואים את בעלי מקנח את האף. אין לכם תמונות אחרות לשים? כשהתקדמנו לבית עברתי את הכתבים בריצה כשחברות מסתירות אותי. ופחדתי שישאירו אותי לבד, ביקשתי מהן רק לא להשאיר אותי לבד. אחרי המקרה, הגיעו חוקרים מהמשטרה ולא הסכמתי להישאר לבד.

יש מסר שהיית רוצה להעביר לאמהות אחרות?

כל מוות הוא משמיים, אני אומרת לאימהות אחרות, תמשיכו לשחרר את הילדים, אחרי מקרה כזה עוד יותר צריך לדעת לשחרר ולא לכבול את הילד. לכו לקבוצות תמיכה, זה לא בושה. מעבר לזה, יש לנו עם מדהים בתמיכה, הגיעו המון אמהות לתמוך. ואני רוצה לומר מעבר לזה שעם ישראל מדהים בתמיכה, צריך להישבר, מותר להישבר, וכדאי להישבר. טוב שיש עם מי להישען. וצריך לזכור שהחיים ממשיכים.

אודות

המלצת קריאה

קנאביס. צילום: בתאל אלון

"חוק הרוק" לאיתור קנאביס וכל מה שפסול בו

התיקון לחוק שמסמיך את המשטרה לערוך בדיקת רוק לנהגים תוקף ורודף כשליש מהאוכלוסייה במדינת ישראל שצורך קנאביס. הוא עשוי להביא כמעט באופן גורף להורדה מהכביש של כל נהג שצרך קנאביס, ללא קשר לזמן השימוש | דעה