מאת בר רבינוביץ’ וישי אלמקייס
יום שלישי, השעה 14:15, כיתה 8004, קורס בנושא החברה החרדית. 21 סטודנטים צעירים נכנסים לכיתה ופותחים מחשב נייד. במקביל נכנסים שני סטודנטים לא שגרתיים. “שומעים חופשיים” שכבר עמוק בתוך הפנסיה שלהם. להם הניגוד לאחרים, יש דף ועט. השומעים החופשיים בקורס הזה הם זמי (זלמן) פרס ואלי אורגד. הם מגיעים למכללה בעיקר כי זו “סיבה לקום בבוקר” וממליצים גם לפנסיונרים אחרים לבוא בעקבותיהם.
השומעים החופשיים הם סטודנטים שקופים. הם מגיעים לשיעורים ולקורסים, לפעמים דווקא לאלה שלעיתים נתפסים הכי משעממים בקרב סטודנטים צעירים פשוט כי זה מעניין אותם או כי זה קורס שניתן להשתתף בו. יש כאלה שלוקחים חלק פעיל בשיעור ומשתתפים, ויש כאלה שקטים יותר, שפשוט באים להקשיב. עבור רבים מהם זוהי הזדמנות להשיג ידע, להיות בסביבת אנשים ולמצוא מטרה ועניין לחייהם.
פרס (אין קשר לנשיא שמעון פרס המנוח – ב”ר וי”א), בן 75, נולד בדרום תל אביב, ומתגורר כיום בקיבוץ זיקים. “עוד לפני כל הפלורנטין”, הוא סיפר על ילדותו. “זו הייתה סתם שכונה שעשינו בה דברים נחמדים ופחות נחמדים”. בצבא הוא שימש קשר מג”ד. כיום הוא נשוי לעדה, ויש לו ארבעה ילדים ותשעה נכדים.
“האקדמיה נותנת לי טעם לחיים וסיבה לקום בבוקר. זה מגרה את המוח אני מרגיש כמו פעם. אני הרי יכול לא לקום מהמיטה עד 12 בצוהריים. יש לי מטרה”
כל חייו פרס עבד כרפתן עד שהחליט לצאת ללמוד. את התואר הראשון שלו הוא עשה באוניברסיטת בן גוריון במדעי ההתנהגות כשהיה בן 40. לאחר סיום הלימודים הוא לימד בבית הספר האזורי פסיכולוגיה וסוציולוגיה. את התואר השני, הפעם בייעוץ חינוכי, עשה שוב בבן גוריון ועבר מלימוד לייעוץ בבית הספר להורים, למורים, לתלמידים ולצוות בית הספר.
לפנסיה הוא יצא לפני כ-10 שנים, אך רק בשנה האחרונה הוא החליט להיות שומע חופשי וכעת הוא לוקח קורסים במחלקות תקשורת והרב-תחומי. לפני כן הוא היה מבלה בבריכה, עם הנכדים והדריך משלחות נוער לפולין. “האקדמיה נותנת לי טעם לחיים וסיבה לקום בבוקר. זה מגרה את המוח אני מרגיש כמו פעם. אני הרי יכול לא לקום מהמיטה עד 12 בצוהריים. אבל יש לי מטרה”.
לפני שהגיע לספיר ניסה להיות שומע חופשי במוסדות אקדמיים אחרים אך לטענתו, סגרו בפניו את הדלת. “בחלק מהמוסדות אין מסלולים לשומעים חופשיים ובחלק ביקשו שכר לימוד מלא. אולי שומע חופשי משתמש ביותר חמצן”, אמר.
איך המשפחה מגיבה לזה?
“הנכדים שלי שואלים אותי למה אני מגיע מרצוני ללימודים. אני אומר להם שאני פשוט שומע ונהנה. הם בעיקר נהנים לראות שאני פעיל”. זמי זוכר את התקופה שבה היה בעצמו סטודנט שישב ליד שומעים חופשיים. “היה לנו קורס ‘מבוא לפוליטיקה’. קורס עם הרבה חומר. היו שומעים חופשיים שהיו באים והיו מבזבזים הרבה זמן על ויכוחים, והלכנו למרצה וביקשנו שיבחן אותנו על חומר הוויכוחים כי את זה אנחנו יודעים יותר לעומת החומר בסילבוס”.
אתה חושב ששומעים חופשיים כיום מפריעים?
“אנחנו קוראים את חומרי הקורס. אני, בעצמי, קורא לפעמים כמה פעמים. אנחנו מעורבים ויכולים לתרום לשיעור אבל לא מפריעים וגם לא בטוח שסטודנטים בכלל שמים לב אלינו. אני חושב שזה נחמד שלמרצים יש קשר עין עם מישהו בכיתה. יש מרצים קשוחים יותר שדורשים לשים בצד את המחשבים והטלפונים אבל לחלק לא ממש אכפת מההקשבה. לסטודנטים אני ממליץ להשאיר את הלפטופ מחוץ לכיתה. לפנסיונרים אחרים אני ממליץ להגיע. לי זה ממש נתן טעם”.
“תמיד עניינו אותי דברים של הרוח”
על פי נתונים של מכללת ספיר, בשנת תשע”ט למדו במכללה 30 גמלאים, “שומעים חופשיים”. המכללה מאפשרת להם ללמוד בכל אחת מהמחלקות, בעלות סמלית של 50 שקלים לשנה, המועברים לעמותת “יחדיו”. שומע חופשי במכללת ספיר יכול להיות אך ורק גמלאי, למעט מקרים חריגים.
אלי אורגד הוא גרוש, בן 68, אב לארבעה בנים (בנו מתן ז”ל, נהרג בינואר 2018 במהלך טיול בהודו) וסב לשלושה נכדים “ובקרוב אולי עוד נכד”. הוא גדל בקיבוץ כנרת, ובארבעים השנים האחרונות הוא מתגורר בקיבוץ כפר עזה. על עצמו הוא מעיד: “בן למשפחה אשכנזית-חילונית לחלוטין. אפשר לומר שאבא שלי היה כופר”.
אורגד אובחן בשנים האחרונות כסובל מ-ADD, הפרעת קשב וריכוז. “יש יתרון בצדה של ההפרעה, שהוא אובססיה של התעניינות בענייני תרבות והיסטוריה. הייתי אומר על גבול החולניות. יש לי שריטה. אני זוכר שמות של סרטים, הפקות, הצגות, שחקנים”. הוא בוגר תואר B.A כללי במכללת ספיר, שאותו סיים בשנות ה-90. “בגלל הפרעת הקשב, בקושי סיימתי את התואר הראשון שעשיתי בספיר. יש לי דיסלקציה. אני סובל מזה בצורה מאוד קשה ומדכאת. כיום אני מאוד נהנה. מהכול. אני שמח. זה נותן לי אוויר לנשימה. העולם הרגיל משעמם אותי. אני צריך דברים מרוממים ביום-יום”.
בעבר אורגד עבד בעבודות שונות בקיבוץ כמו גינון, במפעל ובלול, מה שלטענתו לא היה מספק. “אף פעם לא באמת הבנתי למה אני לא יכול להתרכז בעבודה או בקריירה. תמיד עניינו אותי דברים של הרוח”. כיום אלי הוא פנסיונר ושומע חופשי במחלקות תקשורת והרב-תחומי.
איך המשפחה מגיבה ללימודים שלך כיום?
“משפחה, איזה? אנשים רואים אותי כיצור מאוד תמהוני. יש לי קשיים בחיברות. לפעמים אני לא יודע לסתום את הפה. אני אומר דברים ציניים ופוגעניים, לא בכוונה. יש לי בן שאומר לי ‘אבא, תפסיק להיות מחפרון. תפסיק לחפור’. אני הרי כל הבסיס שלי שאני חופר לאנשים”.
על הסטודנטים במכללה יש לאורגד לא מעט ביקורת. “זה לא אשמתם (של הסטודנטים – ב”ר וי”א) אבל אנחנו נמצאים בדור של בורות איומה. אני כל הזמן אומר לעצמי ‘אל תזלזל באנשים'”. פרס מסכים איתו: “נותנים מטלת אמצע של שני דפים וגם על זה הם בוכים”. פרס משוכנע שהרמה היום נמוכה יותר באופן משמעותי מהרמה שהייתה בתקופתו. “סטודנטים יושבים עם מחשב נייד, ואני יושב לפעמים מאחוריהם ורואה שהם פשוט משחקים, רואים מתכונים והמרצה חושב שהם קשובים. יש כאלה שמזלזלים במרצים, יוצאים משיעור וחוזרים אחרי 45 דקות”.
“הם מדברים הרבה על עצמם”
שרון דוד, סטודנטית במחלקה לתקשורת במסלול דיגיטל, רואה בשומעים החופשיים דבר יפה. “הם מחליטים ללכת על משהו שהיה חשוב להם והם כנראה ויתרו עליו בעבר. זה יפה שהם מפתחים את הידע שלהם והם מנסים ללמוד והם גם חמודים ממש”. דוד לא חושבת שהם מפריעים למהלך השיעור, אפילו להיפך. “אני חושבת שהם באים יותר רציניים לשיעור. יותר ברצון של להקשיב ממש. יש להם פחות לחץ של עבודות ומבחנים אז הם פחות שואלים שאלות על זה. הם לא מפריעים לדעתי”.
הם אומרים שהרמה של הסטודנטים הצעירים נמוכה, ושהם מתעסקים בדברים אחרים בזמן השיעור ולא יוצרים קשר עין עם המרצה. מה דעתך על כך?
“יש בזה משהו אבל צריך לזכור שזה דור אחר”, הסבירה דוד. “זה לא דור שהיה עם המחשבים והטלפונים כל הזמן אז הם רגילים ללמוד ככה. הדור שלנו רגיל תוך כדי לעשות דברים או לכתוב במחשב את הדברים שהמרצה אומר ולא תמיד ליצור קשר עין. זה לא אומר שאנחנו לא מקשיבים. אנחנו מקשיבים גם מהצד הזה וגם מהצד הזה. אני מקבלת בסוף תואר, אז שיגידו, מה זה משנה?”.
לעומתה, אלמוג (סטודנט במחלקה ללימודים רב-תחומיים שביקש להזדהות בשם בדוי) טוען כי הסטודנטים הלא שגרתיים דווקא מפריעים למהלך התקין של השיעור. “הם מדברים הרבה על עצמם ועל העבר שלהם”. עם זאת, הוא מדגיש כי אינו מזלזל בהם. “בסופו של יום אנחנו אלו שנבחנים על החומר וחבל לבזבז זמן על ויכוחים פוליטיים, דעות אישיות וסיפורי עבר”.
“ההטרוגניות היא יתרון. הומוגניות זה משעמם”
ד”ר תמר רזי, מרצה במכללת ספיר, היא אחת ממובילות היוזמה לשילוב השומעים החופשיים בלימודים במכללה. “בעבר הם היו מגיעים לשיעורים, ולא תמיד היה להם מקום. הם לא היו משוייכים לקורס ואתרי הקורס לא היו פתוחים בפניהם. מה שעשינו היה קודם כל לסלול להם את הדרך, שיוכלו ליהנות מהקורס כמו שצריך כי הרבה פעמים החבר’ה האלה שמגיעים, באמת רוצים לקרוא את המאמרים והיום הרישום נעשה בצורה מסודרת”.
לד”ר רזי יש ביקורת על המצב הנוכחי וטוענת שיש מקום לשלב יותר שומעים חופשיים במכללה כיוון שחלק מתפקיד המכללה הוא לשרת את הסביבה ולקבל אחריות על הפיתוח האזורי. “אלה שמגיעים לכאן הם אנשים מהמושבים והקיבוצים באזור, פחות משדרות ומנתיבות, ובעיניי זה היה יכול להיות נפלא אם היו מגיעים אנשים מבוגרים שבחיים לא היו במוסד להשכלה גבוהה”. לדעתה, השומעים החופשיים תורמים רבות לשיעורים. “ההטרוגניות היא יתרון. הומוגניות זה משעמם. כמובן שצריך מרצים מיומנים שיודעים לתמרן בכיתה הטרוגנית. בדרך כלל זה מתאים יותר למרצים ותיקים מאשר למרצים מתחילים. אבל לא בהכרח”.
לפעמים זה לא משתלב טוב?
“יש כאלה שנורא דעתניים ויש להם משהו לומר על כל דבר. למשל, אם אני מדברת על היסטוריה קרובה, הם ישר קופצים ואומרים: ‘אני הייתי שם! זה לא מה שאת מספרת!’. זה קרה לי לא מעט פעמים. אבל אז האחריות חוזרת אליי בתור המרצה, אם אני יודעת לנהל את הסיטואציה, ואני יודעת לא לתת להם להשתלט על הדיון וגם לכבד אותם. זה יוצר דברים נורא מעניינים והיו סיטואציות מאוד מרגשות ומעיינות בשיעורים שבהם הם היו”.
את מסכימה איתם שלפעמים הם קשר העין היחיד בכיתה?
“אני מסכימה. הם לא היחידים, אבל כשהם נמצאים אז יותר פשוט מהבחינה הזאת. יש יותר הצטלבות של מבטים”.
