מאת דנה אילוז
“ויצו, תעזרו לאימהות לישון בלילה”, “קחו אחריות ותפתחו את התיקים” – אלה רק חלק מהקריאות שקראו עשרות האנשים שהפגינו בשבוע שעבר (ראשון) מול סניפי ארגון ויצו ברחבי הארץ לציון יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. המפגינים דרשו מהארגון לקבל אחריות על חלקו בפרשה, להתנצל פומבית, לחשוף את כל המסמכים והארכיונים שתיעדו את רישום הילדים שנעלמו, ולסייע באיתורם. המחאה אורגנה בידי עמותת עמרם, שמובילה את המאבק להכרה רשמית של המדינה בפרשה. בשנים האחרונות נוהגת העמותה לערוך הפגנות לציון יום המודעות מול בית ראש הממשלה בירושלים. אך בשל מגיפת הקורונה והנחיות משרד הבריאות האוסרות על התקהלויות גדולות, הוחלט לקיים ארבע מחאות נקודתיות בערים באר שבע, תל אביב, חיפה וירושלים.
הבחירה להפגין מול ויצו מקורה בטענות של המשפחות כי ילדיהן נחטפו זמן קצר לאחר הלידה מבתי הילדים של ויצו בשנות ה-50 של המאה הקודמת. “לארגון ויצו יש חלק ניכר בכל הפרשה של החטיפות”, אמרה אביטל אבטבי, פעילה בעמרם ורכזת המחאה בבאר שבע. “בשנותיה הראשונות נתנה המדינה לוויצו את הסמכות לרשום ילדים בתעודות זהות בלי הוכחת לידה, בלי תעודות לידה, ממש כמו משרד הפנים. ויצו הוא הארגון שקלט ילדים לבתי ילדים מבתי החולים וממעברות שנחטפו מההורים שלהם והוכרזו מתים.
“הוא עשה את זה כי על כל ילד כזה שהם קלטו, הם קיבלו כסף מהמדינה ואז באמצעות הרישום הכוזב בתעודות הזהות הם הצליחו לחטוף ילדים ולהעביר אותם למשפחות מאמצות. הילדים האלה פשוט נחטפו ונמסרו למשפחות אחרות”, קבעה. אבטבי קוראת לארגון ויצו לערוך חשבון נפש. “זה ארגון שמגלגל 800 מיליון שקלים בשנה, יש להם את המשאבים לעזור להורים לא רק דרך חשיפת המסמכים, אלא באמת לעזור להם לחפש ולאתר את הילדים, לאתר את המשפחות. לתת את סגירת המעגל הזאת”. הארגון מכחיש עד היום את מעורבותו בפרשה.
בבאר שבע הפגינו כ-15 מפגינים מול סניף ויצו שברחוב ויצמן והחזיקו שלטים שעליהם נכתב “ויצו קחו אחריות” ו”הילד הזה הוא שלי!”. מפגינים אחרים החזיקו תמונות גדולות של הילדים שנעלמו, ובני משפחותיהם הקריאו עדויות של משפחות, רופאים ואחיות שסיפרו כי היו עדים או לקחו חלק פעיל בחטיפה. רינה שקד, יו”ר מועצת הנשים במרחבים, שהשתתפה בהפגנה, אמרה כי “חשוב שידעו שוויצו מאגד בתוכו מסמכים רפואיים של האחיות שעבדו בזמנו בארגון, ודאגו למסור למשפחות מידע כוזב על אודות הילדים החטופים שכביכול הלכו לעולמם, אבל הם ניתנו למשפחות אחרות, לקיבוצים. האימהות חשו שהילדים חיים עד יום מותם והשאירו צוואה למצוא את ילדיהם ואנחנו אמורים לקיים את הצוואה הזו”.
תמר בן אהרון ממושב בטחה משתתפת בהפגנות בכל שנה. “התינוק של חמותי הרגיש לא טוב אז היא לקחה אותו לרופא המחליף שהיה ביישוב”, סיפרה בבכי. “הוא אמר לה שיש לו דלקת אוזניים חמורה ושהיא חייבת ללכת בדחיפות לבית החולים. היא הלכה לבית החולים הדסה בבאר שבע, ושם הרופאים לקחו את התינוק וגירשו את חמותי בטענה שיש לו דלקת חמורה שתדרוש אשפוז ואסור לה להישאר בבית החולים כי אין מקום. למחרת היא חזרה לקחת את הילד ואמרו לה שהילד הועבר לבית חולים בירושלים. זה היה בשבת. בראשון בבוקר נסעו חמותי וחמי לבית החולים, שם הודיעו להם שהתינוק נפטר. כאשר חמי ביקש שיביאו לו את הגופה, הרופא ענה שהתינוק כבר נקבר בהר הרוחות. האב ניסה להבין איך התינוק נקבר מבלי שהודיעו להם על מותו, אבל הרופא צעק עליו ודרש ממנו שישלם על הקבורה. חמותי לא האמינה שהילד מת. היא התחילה להשתולל ולצעוק שהילד בחיים ושיחזירו לה אותו. כל השנים היא המשיכה לטעון שהילד חי ושצריך למצוא אותו”.
בן אהרון הוסיפה כי מסמכים רשמיים של המדינה המיועדים לתינוק עדיין הגיעו לבית המשפחה. “התחילו להגיע לבית צווי גיוס על שמו של התינוק שכביכול מת, וחמי קרע את כולם בחלחלה ולא הבין כיצד זה ייתכן. אפילו הגיעה לבית משטרה צבאית לקחת את הילד, לא האמינו לנו שאמרנו שהרופאים אמרו לנו שהוא מת עוד שהיה תינוק. הם לקחו את האח הקטן חגי, בעלי, שאז היה בן 15, והיו צריכים להסביר להם שזה לא מי שהם מחפשים.
“חמותי המשיכה להגיד שהוא בחיים והלכה לכל הוועדות שהיו בנושא. כשחמי הבין שהילד נחטף הוא נתן לעצמו מכה על הראש ושקע בדיכאון. הוא הרגיש מושפל. הוא לא הבין איך בתי החולים וחברה קדישא שיתפו עם פעולה עם החטיפות. עד יומה האחרון האמינה חמותי שהילד עדיין חי וביקשה שיביאו לה אותו כדי שתוכל לראות אותו לפחות בפעם האחרונה. כל המשפחה עדיין מאמינה שהילד חי ומנסה למצוא אותו”.
האחים למשפחת בן אהרון. צילום: דנה אילוז
פרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן, נחשפה בכלי התקשורת בשנות ה-90, בין היתר דרך מאבקו של הרב עוזי משולם המנוח להקמת ועדת חקירה ממלכתית בנושא. לאורך השנים הוקמו מספר ועדות חקירה שבה השתתפו עשרות חברי כנסת, רופאים, אחיות ומשפחות החטופים. בוועדות אלו נחשפו כאלף שמות ילדים שנרשמו במרשם האוכלוסין בשנים 1954-1949, אבל נעלמו לאחר הגעתם לבתי חולים או לרשויות השונות. עם זאת, אף ועדה לא קבעה כי התבצעה חטיפה ממוסדת של ילדים, ורובן סברו כי מרבית הילדים נפטרו.
ב-2016, בעקבות לחץ ציבורי רב של הקמפיין להכרה ממסדית בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן חשף ארכיון המדינה חלק מהמסמכים שעוסקים בפרשה והעלה אותם לרשת. בחלק מהמסמכים שהותרו לפרסום יש השחרות רבות שמונעות פרטים מדויקים על אודות המקרים והוטל חיסיון על חומרי ועדות החקירה ועל מסמכים נוספים בנושא עד לשנת 2066. ב-2018 פנתה לשכת ראש הממשלה לארגונים ופעילים חברתיים המקדמים את הנושא בהצעה לפתוח במשא ומתן בדרישות שהועלו דרך ועדה בראשותה של ח”כ לשעבר נורית קורן, אך השנה הודיעו הפעילים כי לממשלה אין רצון אמיתי לנהל משא ומתן.
