אחרי שנפתח בקול תרועה רמה, נחתם שלשום כנס שדרות לחברה 2015 בקול ענות חלושה. כולם הגיעו – עסקנים מקומיים לבושים במיטב בגדיהם פגשו בנדבנים מלאי אינטרסים, שמלמלו ברכות ואיחולים מעל דוכני הנואמים וכולם יחד עטו על כוסות השתייה והעוגיות שנפרסו לכבודם מחוץ למושבי הכנס המעוורים. פוליטיקאים חסרי סבלנות פרקו ברגע ממכוניותיהם המנצנצות בעודם מכוסים בשכבת שריון אנושית של מאבטחים חמי מזג חמושים לעילא ולעילא, ובסיום נאומיהם המתרפסים נמלטו כאחרוני הגנבים דרך יציאה אחורית חיש מהר, כדי שחלילה לא יישאלו שאלות קשות שעליהן ייאלצו לענות.
בין קיסריה לפריפריה
כנס שדרות לחברה נוסד לפני 13 שנים במכללת ספיר במטרה להעלות על סדר היום הציבורי והתקשורתי סוגיות חברתיות-כלכליות שמאיימות על יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית. הכנס נולד כתגובת נגד לכנס קיסריה היוקרתי ואמור היה להביא עימו בשורה לדרום ולצפון כאחד ולהואיל במשהו לצמצום המרחק הגיאוגרפי, התודעתי והחברתי שבין המרכז – הלב הפועם של המדינה – לבין הפריפריה שנשכחה בתהומות הנשייה.
אולם, גם לאחר י”ג שנים הבשורה מבוששת להגיע וכמוה הפערים בין המרכז לפריפריה נותרו ניצבים כחומה וירטואלית או ממשית, ואולי אף גדלו במרוצות השנים לממדים אסטרונומיים, בעודנו מביטים בהם ומייחלים לשינוי.
אך, עוד לפני שנסתום את הגולל בהינף יד, נשאלת השאלה מה היה בפסטיבל שדרות החברתי לשנת 2015? אין סוף מושבים חסרי תכלית שנמנעו בכול כוחם מלעסוק בסוגיות השעה. למשל – כיצד במושב שנושא את השם המבטיח כל כך “שנה לצוק איתן” לא היה ולו ראש מועצה או ראש עירייה אחד מן האזור? כזה שיכול היה לאתגר את הגנרלים המעוטרים ואת אנשי משרד הביטחון.
כיצד בימים של זעם חברתי – בגין עוול הגז שמאיים מדי צאת שבת להרעיד מדינה שלמה – לא היה עיסוק במתווה שמתעתד להיחתם במחשכים, בשעת לילה מאוחרת ומבלי שנבחין בכך? ומה לגבי יחסי ערבים-יהודים בתוך תחומי הקו הירוק או מחוצה לו? או אולי הסדרת אדמות הבדואים בדרום שלא מסומנות בשום צבע. כל אלו לא נידונו כלל בכנס, למרות שבמכללת ספיר שיעורים גדולים של סטודנטים בדואים שנשארו מחוץ לשיח.
ואם ביחסי מרכז ופריפריה עסקינן, מה לגבי התעסוקה באזור הדרום? מרכזי הקניות הגדולים והמפוארים בבירת הנגב באר שבע, שבהם מתגאים פרנסי העיר, באים על חשבונם של בעלי העסקים הקטנים והוותיקים. ומה בנוגע לקריית מלאכי, ירוחם וערד, שנותרו כפי שהיו מיום הקמתן ולמעט כיכרות ומדשאות לא התחדש בהן דבר? מה לגבי חלוקה דיפרנציאלית של תקציבי הרשויות? חלוקה הוגנת יותר של כספי משלם המסים בין המרכז השבע לפריפריה העזובה, יכולה הייתה להואיל לפיצוץ האוכלוסין המתרגש על מרחבי גוש דן. רכבת בין המרכז לפריפריה אמנם סוגרת את המרחק הגיאוגרפי שבין האזורים, אולם אינה יכולה לסגור את פערי השכר, ההזדמנויות ובכלל זה את התפיסה התודעתית לגבי הפערים האמיתיים שבין השניים.
וגם אם נשים לרגע בצד את הפריפריה, ונבחן את הכנס כאירוע שאמור להיות רלוונטי לכלל אזרחי המדינה, אפילו גל הטרור – נושא שמעסיק את אזרחי ישראל יותר מכל בעת האחרונה ושממלא מהדורות חדשות – נאלם דום ולא זכה למושב בכנס (למעט הערות שוליים ועקיצות של פוליטיקאים בנאומיהם). כאילו שאנחנו חיים בשווייץ ובין סקי אחד למשנהו, ממש במקרה, התכנסנו כאן כדי לדון בשאלה הרת גורל על טיבו של השוקולד הבלגי או הבירה הבווארית.
כולם הגיעו. למרבה הצער, רק התקווה והבשורה החדשה לא הגיעו. הן נותרו מיותמות. הפנס הקטן שהוסט על שדרות כבה באבחה אחת, ואיתו התקווה נותרה על הרצפה, כמו הקונפטי והמילים היפות שנזרקו לאוויר ביומיים האלו. גם תושבי שדרות לא הגיעו, ובנפקדותם הביעו את חוסר אמונם. זאת למרות שבפעם הראשונה מאז שנוסד הכנס, יומו השני נערך בסינמטק העירוני בשדרות. לפרקים המראה היה מביך, מושבים ריקים לחלוטין או מלאים בחציים בתלמידי תיכון שהובאו במיוחד מערי המרכז למלא את החלל. אם מארגני הכנס רוצים שתהיה לו משמעות אמיתית, עליהם לקחת את כל הדברים האלו לתשומת ליבם. אם לא יעשו זאת, נגזר עלינו להיפגש כאן שוב בשנה הבאה – בפסטיבל שדרות לחברה 2016.
צילום תמונה בראש הכתבה: אייל גטו.
