את המעבר אל המיינסטרים, עשתה הזמרת הקנדית קלייר בושייר, הידועה בשם הבמה שלה “Grimes” כבר בשנה שעברה. סינגל האלקטרו-פופ המצליח שלה, “Go”, שנכתב במקור לזמרת ריהאנה, דורג במקום הארבעה-עשר ברשימת השירים הכי טובים לשנת 2014 של מגזין הרולינג סטון, ומיצב את גריימס כאחת מזמרות האינדי המבטיחות לעתיד הקרוב.
קול האנימה המתקתק והנוגה, ההפקה המדוקדקת שהיא עצמה עושה וחוש האופנה האלטרנטיבי שלה, הופכים את גריימס לפרסונה שמביאה רוח רעננה לעולם המוזיקה, שלפעמים מרגיש שהכול כבר נעשה בו.
את אלבומה החדש והרביעי במספר, “Artangles”, אפשר לסכם במילים “כיף גדול”. די לומר שהסינגל הראשון מתוכו, “Flesh, Without blood” זכה בתואר השיר הטוב ביותר לשנת 2015 של מגזין TIME, והוכיח שגם הזמרת המשונה בעלת המקצבים הלא מסודרים, מצליחה להעמיד שיר פופ מושלם שיכול להתנגן בלי בושה באייפוד של כל נערה בת 16, עם נגיעה אפלה וקודרת שהופכת אותו למעניין לא פחות עבור קהל מבוגר יותר.
כמעט מוזר איך גריימס יכולה להצטיין ולשחק במגוון כל כך שונה ומשונה של סגנונות וצלילים. רצועות פופ אלקטרוני כמו בשירים “California” ו”Belly of the beat”, יושבות בנינוחות לצד רצועת ראפ-טייוואני כועסת כמו בשיר “Scream”.
האלבום מרגיש כמו מסע מואר בצבעי ניאון בתוך משחק מחשב – הקול המתוק של גריימס פוגש בליריקה קודרת לא מובנת, ובביטים כועסים כמו בשיר “Kill V. Main”, או צעקות “hey!” קטנטנות בשיר “Venus Fly” – שבו מתארחת הזמרת ג׳אנל מונה – שמותכות אל תוך טרק שסביר שיימצא במסיבת טבע.
הכל באלבום הזה – החל מההפתעה שמחכה למאזין בכל שיר וכלה באיור העטיפה שבו דמות מצוירת בעלת שלוש עיניים – הופכים אותו לחומר ששווה להקשיב לו. גריימס, שכותבת, מעבדת ומפיקה את כל השירים שלה, עושה משהו שקשה למצוא אצל אמנים אחרים, לא מפחדת לשבור את הגבולות העוברים בין הז’אנרים – ולמעשה, יוצרת לעצמה ז’אנר משלה.
בתמונה – גריימס בהופעה. צילום: Andrew Mager, Flickr
