על הנסים ועל הנפלאות: הסיפורים שימלאו אתכם תקווה

חנה סמבורסקי, עם הפרמדיקים שהצילו את חייה

“משהו בתוכי אמר לי שהיום זהו יום החתונה”
נס ראשון: חנה סמבורסקי

זהו סיפור על נס שהתחיל בטרגדיה.
זה קרה באירוע החינה של קארין. אמא שלה, חנה סמבורסקי, שאירגנה את האירוע במשך חודשים ארוכים, התמוטטה לפתע מול כל החוגגים. קארין, שרק לפני רגע שמחה עם כל האורחים, מיהרה לבצע באמה פעולות הנשמה. כשהפרמדיקים של מד”א הגיעו, היא היתה ללא דופק. הם ביצעו בה החייאה והבהילו אותה לבית החולים סורוקה.

“התחושות שלנו היו קשות מנשוא” מספרת שירלי, בתה של חנה. “אמא שלנו היא אישה בריאה, עמוד התווך והלב הפועם של המשפחה. איך עוברים משמחה גדולה לעצב?”

בזמן ההמתנה בבית החולים, המשפחה התלבטה מה לעשות עם החתונה, שעמדה להתקיים בתוך 36 שעות. “קארין רצתה לבטל, אבל אני הכרחתי אותה לקיים את השמחה, כי זה מה שאמא שלנו הכי הייתה רוצה שיקרה”, משחזרת שירלי.

אבל מה שנראה כמו טרגדיה משפחתית – הפך תוך זמן קצר לנס.

“אני לא זוכרת את רגע ההתמוטטות, אבל אני כן זוכרת שכשהתעוררתי ראיתי את בעלי מחייך אליי ולא הבנתי מה בדיוק קורה איתי”, נזכרת חנה. “משהו בתוכי אמר לי שהיום הוא יום החתונה. ביקשתי שיביאו לי דפים. בכוחות שלא היו לי, התחלתי לכתוב: איפה נמצאים הבגדים של כל אחד, איפה טבעת הנישואין ואיפה הפתק של המקווה, כי בלעדיו קארין לא הייתה יכולה להתחתן”.

“בכוחות שלא היו לי, התחלתי לכתוב: איפה נמצאים הבגדים של כל אחד, איפה טבעת הנישואין ואיפה הפתק של המקווה, כי בלעדיו קארין לא הייתה יכולה להתחתן”

השעה היתה 13:00 ביום החתונה. קארין הכלה היתה בסלון הכלות, כשאחותה שירלי איתה. “פתאום קיבלנו שיחת טלפון מדודה שלי. ‘אתן לא תאמינו’, היא אמרה בהתרגשות, ‘אמא שלכן התעוררה’, רצתי לחבק את אחותי. לא האמנו כמה טוב יכול להיות ה׳”.

חנה מספרת כי לאחר שהתעוררה ביום החתונה, פנתה למנהל המרפאה. “ביקשתי שיסיעו אותי באמבולנס לראות את בתי צועדת לחופה. לצערי לא קיבלתי אישור ובגלל שמאוד התרגשתי גם לא ראיתי את הרגע הטהור בשיחת וידאו”.

בחתונה היא אומנם לא השתתפה, אבל חנה חזרה לחיים. לאחר כחודשיים של תהליך שיקום ארוך, חנה ערכה בביתה סעודת הודיה גדולה, אליה הוזמנו הפרמדיקים שהצילו את חייה.”אחרי שנתיים, אני עדיין מודה בכל יום לה׳ על הנס הפרטי שלי”, היא אומרת.

הרכב שנהרס בתאונה

“בגלל שלחצתי על הגז ולא על הברקס אנחנו בחיים”

נס שני: לרון שוורץ

זה היה בזמן השירות הצבאי.
לרון שוורץ ועידן מוזט, שני קצינים ביחידת עוקץ, יצאו לסיבוב שגרתי בין מוצבים באזור הדרום, שם הוצבו החיילים שלהם. באחד הסיבובים, נסעה בנתיב מולם משאית, שגררה מכולות מלאות בסלילי מתכת. כשהמשאית התקרבה, הבחינו הקצינים שהנהג רדום ולא מרוכז בנהיגה.

בעודו נוסע מולם, התנגש הנהג באי תנועה. “הוא פשוט עף”, נזכר לרון, “המשאית והמכולות משכו אותו למטה”.

זה הרגע שבו האינסטינקטים של לרון נכנסו לפעולה. בלי לחשוב, הוא לחץ על הגז במקום על הברקס. והאינסטינקט הזה הציל את חייו.

“עפנו באוויר, הגלגלים התנתקו מהכביש וטסנו קדימה. מה שאני זוכר זה שאני בולם בטירוף ואנחנו רק שומעים רעש חריקה מטורף והתנגשויות מאחורינו”, הוא מספר. “כשהרכב עצר, פשוט הסתכלנו אחד על השני, כמו בסרט. ואז כשיצאנו החוצה, ראינו מה שמענו”.

“עפנו באוויר, הגלגלים התנתקו מהכביש וטסנו קדימה. מה שאני זוכר זה שאני בולם בטירוף ואנחנו רק שומעים רעש חריקה מטורף. כשהרכב עצר, פשוט הסתכלנו אחד על השני, כמו בסרט”

המשאית שהתהפכה המשיכה לדהור לתוך הכביש, מכוח האינרציה, והתנגשה חזיתית ברכב שנכנס לצומת ובאוטובוס שהסיע ילדים.

“אני ומוזט יצאנו מהרכב והתחלנו לרוץ”, שיחזר לרון. “מוזט ישר רץ לאוטובוס של הילדים ועזר להם לפתוח את הדלת, ואני רצתי למשאית תוך כדי שיחה למשטרה. כמו שהכביש נראה, הנהג גר במשאית. היו שם מיטה, תמונות, בובות, ספרים, כלים. כאילו היו לוקחים את הבית שלך והופכים אותו”.

זה היה הרגע שבו קלטו השניים שקרה להם נס. “יום למחרת היינו במאניה מטורפת. הרגשנו שאנחנו צריכים עכשיו לפצות את עצמנו כי היינו שנייה מלעזוב את העולם”, מתאר לרון. “קנינו שני מגשי ענק של סושי, כמו שקונים למסיבות, ועשינו חגיגה”.

“זה היה ממש נס” הוא מסכם. “אין פה עניין של שיקול דעת. זה היה נטו אינסטינקט שהציל אותנו”.

נדב גרטי (מתוך פייסבוק)

“יש רגעים שאני חושב על זה שיכולתי למות בגיל חצי שנה”

נס שלישי: נדב גרטי

כשנדב גרטי (24) היה רק בן שישה חודשים, אימו שמה לב שהוא לא ישן טוב בלילות. לכן כשלקחו את אחיו הגדול, שהיה אז בן חמש, לבדיקת אולטרסאונד, הם החליטו לבדוק גם את נדב. אם לא יועיל, לא יזיק. “אמא שלי מספרת שאחי אמר לה: ‘אמא אמרת גם שתיבדקי את נדב, אמרת שיבדקו אותו'”, מספר נדב. “זה משפט שהיא לא תשכח כל חייה”.

המשפחה לא תיארה עצמה שבעקבות הבדיקה, שנעשתה בלי סיבה אמיתית, החיים שלהם יעברו טלטלה. במהלך הבדיקה, מצאה הרופאה לנדב הפעוט גוש מוזר ליד הכליה. “אמא שלי מספרת שהיא כמעט התעלפה באותו זמן”, מספר היום נדב.

“הרופאה מיד קראה למומחים נוספים, שיגיעו להסתכל על הבדיקה”, הוא משחזר. “אמא שלי מספרת שקראו לכולם, עד למנהל המחלקה”. ואז זה התגלה. גידול סרטני בגודל קטן-בינוני באזור הכליה, שנקרא בלוטת יותרת הכליה.

נדב החל לעבור טיפולים, ולאחר חודש נכנס לניתוח. “אמא שלי מספרת שהניתוח היה די קשה, מכיוון שהייתי תינוק, ולקח שעות רבות עד שהרופאים הצליחו להוציא את הגידול מגופי”.

בסוף הניתוח הרופא יצא לדבר עם ההורים של נדב. ואז הגיע המשפט שאמו לא תשכח בחיים. “אתם ההורים של התינוק?”, שאל הרופא. “כן”, ענתה האם. “הוא ניצל. אם הייתם מביאים אותו אפילו כמה ימים מאוחר יותר, לא היה לכם בן'”.

“אתם ההורים של התינוק?”, שאל הרופא. “כן”, ענתה האם. “הוא ניצל. אם הייתם מביאים אותו אפילו כמה ימים מאוחר יותר, לא היה לכם בן'”

גם לאחר הניתוח, נדב המשיך להיות במעקב. “עד גיל שש בערך, אפילו יותר, הייתי צריך להיות בביקורות ובדיקות. אחרי הניתוח, הבטיחו לאמא שלי שהצלקת תעבור. האמת היא שהיא לא עברה עד היום”.
נדב התגייס לצבא ויצא לקורס קצינים. “היום אני סטודנט במכללת ספיר וחולם להיות כתב בערוץ הספורט”, הוא אומר.

“יש רגעים שאני חושב על זה שיכולתי למות בגיל חצי שנה ואפילו ההורים שלי לא היו יודעים מי אני”, הוא מסכם. “אני לא שוכח להודות לאנשים שהצילו את החיים שלי – ההורים שלי ואחי הגדול.  אני אומר תודה, כל יום”.

אלי עם הודיה הפעוטה, לאחר הלידה

 “קראנו לה הודיה בשביל להודות לכל מי שעזר לה להגיע לעולם”

נס רביעי: אלי וקרול ארגמן

במשך 8 שנים ניסו קרול ואלי ארגמן להביא ילד או ילדה לעולם. 19 הפריות, 7 הפלות, וגם תהליך פונדקאות מלא אחד – שלא צלח. בכל אחד מהמקרים האלו, החלום שלהם להיות הורים נראה כאילו הוא עומד לקרות, הפך לממשי – ואז התנפץ.

“לא קל לאסוף את עצמך אחרי מקרים כאלה”, מספרת קרול, “אבל החלום שלנו להיות הורים ולהקים משפחה היה חזק יותר מהכל. ידענו שבשביל שזה יקרה, אנחנו חייבים להמשיך להאמין ולרצות את זה בכל הכוח”.

הם עברו 19 הפריות, 7 הפלות, וגם תהליך פונדקאות מלא אחד – שלא צלח. בכל אחד מהמקרים האלו, החלום שלהם להיות הורים נראה כאילו הוא עומד לקרות, הפך לממשי – ואז התנפץ

והאמונה שלהם אכן השתלמה. לפני עשר שנים, נכנסה קרול להריון טבעי – עם בתם הבכורה. וכמו שהדרך עד הלידה הייתה קשה, גם הימים אחריה לא היו פשוטים. התינוקת נלדה בשבוע 31, במשקל של 1.358 ק”ג, ונשארה במשך חודש בפגייה.

“אלו היו ימים ארוכים וקשים”, מספרים ההורים. אבל הכל היה שווה עבור הרגע שבו יצאו מבית החולים כמשפחה:  קרול, אלי והודיה הקטנה. “קראנו לה הודיה בשביל להודות לכל אחד ואחת שעזרו לה להגיע לעולם. היא המתנה שלנו”.

צפריר בר-אור ז”ל | מתוך אתר חטיבת גולני

“צפריר ז”ל אמר לי ‘אתה נועל עלייך ונשאר בפנים’. הוא הציל לי את החיים”

נס חמישי: שילה חדד

זה היה ביולי 2014. שילה חדד והצוות שלו בדיוק סיימו את הכשרתם כלוחמים בגדוד הסיור של חטיבת גולני, כשפרץ מבצע “צוק איתן”. הצוות הוקפץ לשטחי הכינוס על הגדר, וחדד, שהוכשר כנהג,  צורף לחפ”ק של סגן מפקד הגדוד, צפריר בר אור.

בשבוע השלישי של המבצע, נכנס חדד לרצועה בראש שיירת הסיירת. לפניהם נסעו הנגמ”שים של גדוד 13 של גולני.  “אנחנו מתקדמים ורואים את כל המסך מלא עשן. אני רואה במצלמה התרמית אדום, מלא אש. כל הנגמ”ש של גדוד 13 בוער”, משחזר חדד. בפגיעה בנגמ”ש נהרגו שישה חיילי צה”ל, ואחד החיילים, אורון שאול, הוגדר כנעדר.

בתום לילה של לחימה, הם החליטו על עצירה. חדד נשאר ברכב, על פי הוראת הסמג”ד. “צפריר אמר לי ‘אתה לא יוצא. אתה נועל עליך ונשאר בפנים”.

צפריר והצוות נכנסו לבית סמוך. דקות לאחר מכן החלה מתקפה על הבית והוא קרס, וצפריר נהרג. “זה שהוא השאיר אותי ברכב הציל לי את החיים”, אומר חדד.

לאחר קריסת הבית, התקבלה הודעה בקשר שיש אירוע רב נפגעים. חדד עלה לנגמ”ש כשהוא מפנה את כל הפצועים הראשונים. מערכת הניווט שלו נהרסה, והוא לא ידע כיצד לחזור. “תוך כדי שאנחנו זזים אנחנו מקבלים יריות. אני מרגיש שאנחנו בשטח פתוח, מרים את הראש ורואה את האלונית של כפר עזה, אני נוסע ומגיע ישר לאלונית”.

חדד עלה לנגמ”ש כשהוא מפנה את כל הפצועים הראשונים. מערכת הניווט שלו נהרסה, והוא לא ידע כיצד לחזור. “תוך כדי שאנחנו זזים אנחנו מקבלים יריות”

כשיצא מהרצועה, שילה התקשר לאמא שלו. “‘אנחנו מחפשים אותך כל הלילה’, היא סיפרה. ‘קיבלנו הודעות שאתה בבית חולים’. אמרתי לה שאני בסדר, שאנחנו בחוץ ושאני לא חלק מהשמות”.

היום כסטודנט הוא משתתף במלגת סיירת גולני, במסגרתה כל סטודנט מלווה משפחה שכולה. שילה ביקש ללוות את המשפחה של צפריר ז”ל. ביום הזיכרון השנה, הוא סיפר להם לראשונה על השבועיים האחרונים שבילה עם צפריר ז”ל. “הוא דאג לי כאילו אני מהצוות שלו, למרות שהייתי נהג שהגיע אליו מצוות אחר. בשבת בערב הוא הביא לי אוכל ועשינו קידוש ביחד, הוא ראה שאני עם כיפה אז הוא ביקש שאעשה לו קידוש”.

אילון קריאף (מתוך פייסבוק)

“הם שאלו ‘אתם ישראלים?’ והתחילו לתקוף. ואז היא הגיעה”

נס שישי: אילון קריאף

בשנת 2019, אחרי שנים רבות של היעדרות מהזירה האירופית, יצאה מכבי חיפה לשחק מול שטרסבורג הצרפתית במסגרת מוקדמות הליגה האירופית. התרגשות רבה הייתה בקרב אוהדי הקבוצה, ורבים מהם החליטו לטוס עם הקבוצה. בין האוהדים שעלו לטיסה היו אילון קריאף, סטודנט במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, ושלושה מחבריו.

היעד של הטיסה היה שטרסבורג, עיר קטנה בדרום צרפת, שהמשחק היה אמור להתקיים בה בערב שלמחרת. בערב הגעתם יצאו החברים לטיול קצר ברחובות העיר והחליטו לשבת בבר. אבל מה שהיה אמור להיות בילוי רגוע עם בירה קרה, הידרדר במהרה.

מהרגע שנחתו בצרפת, הם השתדלו להמעיט בדיבור בעברית. כשישבו בבר, בכל פעם שדיברו במקרה בעברית, הם הרגישו במבטים קרים ומאיימים לכיוונם. לפתע נכנסו לבר  12 אנשים לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש, מדיפים מריח של אלכוהול.

כשישבו בבר, בכל פעם שדיברו במקרה בעברית, הם הרגישו במבטים קרים ומאיימים לכיוונם. לפתע נכנסו לבר  12 אנשים לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש, מדיפים מריח של אלכוהול

הם נעמדו בסמוך אל החבורה הישראלית. “אתם ישראלים?”, הם שאלו והתחילו לתקוף. “זה התחיל במכות עם הידיים, ועבר לזריקת כיסאות”, מספר קריאף. “כל יושבי הבר קמו בבהלה וברחו החוצה”.

“שניות ארוכות התנהלה שם הקטטה שהלכה והחמירה, מבלי שאף אחד בא לחצוץ בנינו” הוא מספר. ואז, בעקבות הצעקות, יצאה אחת המלצריות מתוך המטבח. “היא התקרבה לעברנו ודיברה בצרפתית לעבר החבורה הגדולה. הם כנראה הכירו אותה, ויצאו מהבר בריצה”. קריאף מרגיש כי ההגעה של המלצרית היתה נס: “מי יודע מה היה קורה אם היא לא הייתה מגיעה”.

נועה אלבז (מתוך פייסבוק)

“פגשתי רופאים טובים שהאמינו לי”

נס שביעי: נועה אלבז

כשנועה אלבז היתה בת 13, היא סבלה מכאבים עזים באיזור המותניים. נועה, כיום סטודנטית במכללת ספיר, מספרת שהפסידה ימי לימודים רבים בעקבות הכאבים. “הייתי מתפתלת מכאבים בערך פעם בשבוע. הרופאים טענו שזה סתם לחץ מהלימודים”.

היא עברה עוד רופא ועוד רופא, וכולם טענו כי מדובר בלחץ. רק אחרי ביקורים אצל רופאים שונים, הגיעו אלבז ואימה אל רופאת משפחה. “היא האמינה לי”, מספרת אלבז. “היא שלחה אותי לבדיקות. אחת מהן הייתה אולטרסאונד בטן”.

היא עברה עוד רופא ועוד רופא, וכולם טענו כי מדובר בלחץ. רק אחרי ביקורים אצל רופאים שונים, הגיעו אלבז ואימה אל רופאת משפחה. “היא האמינה לי”, מספרת אלבז, “ושלחה אותי לבדיקות”

לאחר מאמצים, הצליחה אמה של אלבז למצוא עבורה מועד קרוב לבדיקה. בתום הבדיקה, הטכנאי ביקש ממנה לחזור בסוף היום ולבצע גם בדיקת כליות.

בבדיקה השנייה, התברר שהכאבים נבעו מאבנים שהתגלו באחת הכליות שלה. “שלחו אותי מהר לרופא ומשם לבית החולים לניתוח. אחרי הניתוח אמרו לנו שהמצב שלי היה ממש גרוע. אם הייתי מתעכבת כבר לא היו לי כליות”, מספרת אלבז. “הנס שלי היה שפגשתי רופאים טובים שהאמינו לי”.

מור חסון (מתוך פייסבוק)

“בגלל השיתוק שלי, הרופאים לא האמינו שאוכל להביא ילדים לעולם”

נס שמיני: מור חסון

מור חסון היתה רק בת שנה וחצי, כשאירוע טרגי שינה את חייה. היא חזרה עם אמה באוטובוס מביקור אצל סבא וסבתא שלה בירושלים. בדרך חזרה הביתה, בירידות מירושלים, נהג האוטובוס נסע מהר והרכב התהפך. מיכל, אמא של מור, נהרגה במקום, ומור רותקה לכיסא גלגלים. “לאחר שגדלתי, משפחתי סיפרה כי הרופאים אמרו שגם אני כמעט ונהרגתי מההתהפכות”.

למרות הנכות שלה, מור לא ויתרה על החלום שלה – להביא ילדים משלה. “הרופאים לא האמינו שאוכל להביא ילדים לעולם, עקב השיתוק בחלק התחתון של גופי. אבל למזלי הרב, רק הרגליים שלי משותקות”. מור ילדה 3 בנים, והיא אומרת: “לא מובן מאליו שיש לי ילדים משלי. אני מקווה שאוכל להקדיש להם את כל חיי”.

בחודשים הקרובים היא אמורה ללדת בת. “אני כבר יודעת כבר איך אקרא לבת שלי. שאלתי את אבא שלי אם הוא מסכים, והחלטנו לקרוא לה על שם אימא שלי, מיכל”.